דבר תורה לפרשת כי תבוא

רש"י על אתר מדייק בלשון הכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבת בה" (דברים כו, א), וכותב שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה. שבע שנים כבשו ושבע חילקו – ארבע עשרה שנה שבהן ישראל אוכלים מפרי הארץ ואינם מעלים ממנו דבר, ומצוות ההודאה הראשונה מתעכבת.

והנה הכתוב מונה שלושה שלבים, "וירשתה וישבת בה", והחיוב שבתורה נתלה דווקא באחרון שבשלושתם. כל עוד אדם כובש ומחלק הוא יודע היטב שהכל עדיין ארעי ואינו שלו; הסכנה מתחילה בדיוק כשהוא כבר יושב ובטוח. הביכורים באים לתוך הרגע המסוכן הזה, ולא לפניו.

ועל אותו רגע מזהירה התורה בפרשה הקודמת "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). הרב מאיר אליהו מעורר על כך שהתודה הקלה נאמרת ביום הראשון, כשהכל חדש ומרגש; הקושי האמיתי מתחיל בשנה הרביעית, כשהפרי כבר מובן מאליו והשדה נראה כאילו תמיד היה שלנו.

והרמב"ן מבאר על אתר שאין הכתוב נותן שיעור בביכורים, ואפילו גרגיר אחד מן המין פוטר את כל השדה. ומתארת המשנה במסכת ביכורים כיצד היה אדם יורד לתוך שדהו, רואה תאנה שביכרה, קושרה בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים. לא הכמות נדרשת כאן, אלא העין שרואה ראשונה.

ומכאן שכל המצווה היא תרגיל בזיכרון. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהודאה שאינה עולה לאדם דבר אינה הודאה שלמה. בשנות הכיבוש קל לומר תודה, שאיש אינו מעלה בדעתו שהניצחון שלו; הניסיון הוא באדם שחרש, נטע וגידר – והוא זה שמניח את הסל ואומר "אשר נתתה לי" (דברים כו, י).

המשנה במסכת ביכורים מתארת נוהג שנשמע הגיוני לגמרי: כל מי שיודע לקרוא – קורא בעצמו, וכל מי שאינו יודע לקרוא – מקרין אותו, והוא חוזר מילה אחר מילה. והתוצאה הייתה הפוכה מן הכוונה: מי שלא ידע התבייש להיחשף לעיני כולם, ונמנע מלהביא ביכורים כלל.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש את סדר העדיפויות שבתקנה שבאה בעקבות זה: חכמים לא שיפרו את קריאתו של מי שאינו יודע, אלא ביטלו את הקריאה העצמאית גם אצל היודע. התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע, כדי שלא יזוהה איש כבור לפי עצם ההקראה.

והגמרא במסכת ברכות קובעת את הכלל שעומד מאחורי התקנה: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". ואם כבוד הבריות דוחה איסור, קל וחומר שהוא דוחה הידור של קריאה עצמאית. חכמים ראו שני הפסדים – פחות הידור בקריאה או פחות מביאי ביכורים – ובחרו בקטן שבהם.

וגם תוכן הקריאה מלמד את אותו הדבר. מקרא ביכורים נפתח במילים "ארמי אבד אבי" (דברים כו, ה), ורש"י על אתר מבאר שלבן ביקש לעקור את הכל. מי שעומד עם הטנא אינו אומר שיר הצלחה אלא סיפור של משפחה שכמעט אבדה, וטקסט כזה אינו יכול לשמש במה לביוש של איש.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שההלכה בנויה לצרף אנשים ולא לסנן אותם. הרמב"ם פסק את התקנה להלכה, ובאותם דינים נפסק שגם הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם "כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה). מי שמרגיש שאינו שייך – התורה עצמה עמלה כדי שיהיה שייך.

העומד עם הטנא אינו פותח בשבח הארץ אלא בזיכרון קשה: "ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (דברים כו, ה). ורק אחר כך מגיע "ויוציאנו ה' ממצרים... ויבאנו אל המקום הזה" (דברים כו, ח-ט). הסדר מפתיע – הצרה קודמת, ואילו הפרי שביד בא רק בסופה ממש.

ורש"י על אתר מבאר "ארמי אבד אבי" – שלבן ביקש לעקור את הכל. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שזו בדיוק תכלית הטקס: אדם מחזיק ביד את פרי עמלו, ובאותו רגע ממש הוא נדרש לומר בקול שהיה זמן שלא היה כאן כלום, ושהמשפחה כולה עמדה באותם ימים על סף כליון גמור.

ומדייק הכתוב "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו, ט). המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין אדם יכול להעריך מתנה בלי לדעת מהו המצב שבלעדיה. ההודאה נמדדת במרחק שבין מה שהיה למה שיש, ולכן צריך לספר קודם את הראשית כדי שהסוף ייראה.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שהסיפור בפה הוא שמוריד את השפע ומעורר את הברכה למטה, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שיש כוח מיוחד בהודאה הנאמרת בדיבור ולא נשארת במחשבה. ולכן לא די כלל בהבאת הסל אל הכהן – יש גם לומר את הדברים בפה מלא ובקול.

ומכאן גם שאותו נוסח עצמו נקבע להיאמר בליל הסדר. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שההגדה בנויה על אותו עיקרון בדיוק: מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. מי שמדלג על הגנות מקבל שבח ריק, שאין לו במה להיאחז ואין לו כלל ממה להתפעל באמת.

אחרי הביכורים באה פרשה מפתיעה עוד יותר: "בערתי הקדש מן הבית... לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כו, יג-יד). אדם עומד ומעיד על עצמו בפה מלא שקיים את הכל – ולכאורה יש כאן גאווה שאין כמותה בכל התורה כולה.

ומיד לאחר מכן הוא אף מבקש: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" (דברים כו, טו). הגר"א מדייק ברוח דרכו שאין זו תביעת שכר אישית אלא בקשה על הכלל – "את עמך את ישראל". נמצא שהמתוודה מסיים את חשבונו הפרטי ומיד פונה לבקש על כלל ישראל.

ומדוע בכל זאת נדרש לומר "עשיתי"? הרב מאיר אליהו מעורר על כך שיש אנשים שאינם מסוגלים להודות בשום דבר טוב שעשו, ומתוך כך הם מאבדים את הכוח להמשיך. התורה מלמדת שיש מקום ואפילו חובה לומר בקול: את זה עשיתי כראוי, וגם ההודאה הזאת עצמה היא חלק גמור מן היושר.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שכל הווידוי הזה נאמר על דיני תרומות ומעשרות דווקא, שיש בהם חשבון מדויק ומדוד. אין כאן הצהרה כוללת על צדקות, אלא דין וחשבון על מטלה מוגדרת: זה ניתן ללוי, זה לעני, וזה בוער מן הבית בזמנו.

ולכן נקראת הפרשה הזאת "וידוי" אף שאין בה הודאה בחטא. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהווידוי הוא עמידה לפני האמת, ולפעמים האמת היא שקיימת. אדם שמסוגל לעמוד ולומר בדיוק מה עשה ומה לא עשה, בלי להגזים ובלי להקטין – זו עצמה מדרגה של יושר.

הכתוב חותם את פרשת הביכורים: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טז). ותמוה: משה עומד בערבות מואב בשנת הארבעים, והמצוות ניתנו כבר בסיני – ומהו אפוא פשר לשון "היום הזה" שנאמרה כאן.

ורש"י על אתר מבאר בלשון מפורסמת: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם. אין הכוונה שהמצוות ניתנו היום, אלא שהיחס אליהן צריך להיות של יום ראשון. וזה בדיוק ההפך הגמור מן הטבע האנושי, שכל דבר שבעולם מתיישן אצלו בתוך זמן קצר מאוד.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שההרגל הוא האויב הגדול של עבודת ה'. אין אדם מפסיק להתפלל – הוא רק מפסיק לשים לב שהוא מתפלל. אין הוא מפסיק לברך – הוא רק מפסיק לשמוע את מה שיוצא מפיו. וזו בדיוק הסיבה שהתורה מבקשת כאן חידוש מתמיד, ולא רק המשכיות של מעשה.

ומדייק הכתוב "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שהתורה תולה את החידוש בלב ולא במעשה, שהרי המעשה עצמו זהה בכל יום. השינוי היחיד האפשרי כאן הוא בתשומת הלב שאדם מביא איתו אל המעשה – וזה בדיוק מה שנדרש ממנו.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שדווקא בשלהי אלול נקראת פרשה זו. אדם עומד לפני ראש השנה ומרגיש שכבר עשה את הכל בשנים שעברו, ובא הכתוב ואומר "היום הזה" – השנה הזאת איננה חזרה על הקודמות, אלא הזדמנות שנפתחת מחדש.

הכתוב מצווה על מעמד הכניסה לארץ: "והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ב-ג). וכך מלמדת הגמרא במסכת סוטה, שכתבו אותה בשבעים לשון, כדי שיוכלו כל אומות העולם לקרוא בהן ולהבין היטב את מה שכתוב שם.

ולכאורה תמוה: אלו אבנים שהוקמו בכניסה לארץ ישראל, בעניינו הפנימי של עם ישראל – ומדוע צריך שהעמים סביב יידעו לקרוא בהן? הרי אין הן ספר תורה לרבים אלא הן אנדרטה של ברית שבין העם לבין בוראו, ואף על פי כן נדרש במפורש שתהיה קריאה לכל עובר.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שתורת ישראל איננה חכמה שבטית הנחבאת בפנים, אלא אמת שיש לה פנים אל העולם כולו. עם הנכנס לארצו יכול היה להסתגר ולומר שזה עניינו הפרטי; ובאה התורה ומעמידה דווקא בשער אבנים גדולות שכל עובר ושב בדרך יכול לקרוא בהן.

ומדייק הכתוב "באר היטב". הרב מאיר אליהו מעורר על כך שאין די בכך שהדבר כתוב – צריך שיהיה מבואר. יש הבדל גדול בין מי שאומר את האמת לבין מי שטורח שהיא תובן. התורה מבקשת מאיתנו לא רק להחזיק בדרך, אלא לדאוג שהיא תהיה קריאה גם למי שעומד בחוץ.

ולכן נסמך לכך מיד "ובנית שם מזבח... והעלית עליו עולת... וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ה-ז). הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין די בהצהרה כתובה: לצד האבנים נבנה מזבח ונאכלת סעודה בשמחה. האמת נמסרת גם במילים וגם באורח החיים שסביבן.

התורה מתארת מעמד מרהיב: שישה שבטים על הר גריזים לברכה ושישה על הר עיבל לקללה, והלויים באמצע פונים אל כל ישראל ומכריזים (דברים כז, יב-יג). ואחר כך באות אחת עשרה קללות, וכל אחת נחתמת ב"ואמרו כל העם אמן" – העם כולו עונה ומקבל על עצמו.

והנה מתבוננים ברשימה ומגלים דבר אחד משותף: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר" (דברים כז, טו), "ארור מסיג גבול רעהו" (דברים כז, יז), "ארור משגה עור בדרך" (דברים כז, יח), "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד). והנה כמעט כולן הן עבירות שנעשות בסתר ואיש אינו רואה אותן.

והגר"א מדייק ברוח דרכו שדווקא משום כך נדרשה כאן הכרזה פומבית: על עבירות גלויות יש בית דין ויש עדים, ואילו על אלו אין דין למטה. לכן נדרש שהעם כולו יעמוד ויענה אמן – שהציבור כולו יקבל על עצמו אחריות דווקא על מה שאין בו שום אכיפה אנושית.

ומדייק הכתוב "מסיג גבול רעהו" ו"משגה עור בדרך". הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שאלו בדיוק העבירות שקל להצדיק: הזזת גבול קטנה שאיש לא ימדוד, עצה מוטעית לאדם שאינו מבין בתחום. אין בהן אלימות ואין בהן גניבה גלויה, ורק המצפון לבדו יודע מה באמת קרה שם.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהברית נכרתת דווקא בנקודה זו, מפני שכאן נבחנת חברה באמת. חוק שומר על מה שגלוי; ברית שומרת על מה שנסתר. ולכן עמדו על שני הרים מול פני העם כולו – כדי שלא יוכל איש לומר לאחר מכן שלא ידע כלל ושלא קיבל זאת על עצמו.

הפרשה פורסת ברכות: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך... ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, א-ג), ומיד אחריהן תוכחה ארוכה ונוראה שאין כמותה. והיחס שביניהן מטריד: הברכות תופסות מקום מצומצם למדי, ואילו הקללות נמשכות עשרות פסוקים בפירוט מבהיל.

והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהתוכחה כאן איננה איום בלבד אלא נבואה – תיאור מדויק של מה שעתיד לעבור על העם בגלויותיו. ומי שקורא בה רואה עד כמה נתקיימה בפועל בדורות שאחרי כן, ונמצא שזו עצמה עדות גדולה לאמיתות התורה, ולא רק אזהרה לעתיד לבוא.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו טעם נוסף: הטוב הוא פשוט ואחיד, והרע מתפצל לאין ספור פרטים. הברכה היא מצב אחד שלם שאפשר לתארו בקצרה, ואילו החסרון מתפרט לאלף אופנים – ולכן הרשימה ארוכה כל כך, ולא מפני שהרעה היא העיקר, אלא מפני שהיא מתפרקת לפרטים רבים.

ומכל מקום נשמר בפרשה סדר מנחם: התורה פותחת בברכה, וגם בתוך התוכחה עצמה שמורה ההבטחה שלא יכלה העם. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שהתוכחה נקראת דווקא בסוף אלול, לפני ראש השנה, כדי שתפעל את פעולתה בשעה שעדיין יש זמן לשנות, ולא כשכבר יהיה מאוחר מדי.

ולכן נהגו לקרוא את התוכחה בקול נמוך ובנשימה אחת. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש את המנהג הזה ואת טעמו – שאין קוראים אותה כמי שמתעכב על הרעה, אלא כמי שעובר בה במהירות. נמצא שאף בדרך הקריאה עצמה מבטאים שאין הקללות תכלית כלל אלא אמצעי בלבד.

בתוך התוכחה הארוכה נאמר טעם שקשה להאמין שהוא הטעם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז). לא נאמר שלא עבדת כלל, ולא שעברת עבירות – אלא שעבדת בלי שמחה. וכי על חסרון השמחה לבדו באות כל הקללות הנוראות שנמנו לפני כן?

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהשמחה איננה תוספת נאה למצווה אלא עצם קיומה. מי שעובד בלי שמחה מעיד בכך שהוא חש את העבודה כנטל, וכל מה שנחווה כנטל נזרק בסופו של דבר. נמצא שהשמחה היא בדיוק מה ששומר על הקשר כדי שיחזיק מעמד לאורך ימים.

ומדייק הכתוב "מרב כל" – בשעה שהיה לך הכל. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שהתביעה חמורה במיוחד מפני שלא היה שום חסרון: היה שפע, הייתה ארץ, והיה כל טוב – ובכל זאת נעשתה העבודה בפנים חמוצות. ואין זו טענה כלל על מי שקשה לו וסובל, אלא על מי שטוב לו מאוד ואינו מרגיש בכך.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהעצבות היא שורש לרעות רבות, ושאדם שמח עומד בניסיונות שאדם עצוב נופל בהם. אין השמחה מידה חיצונית אלא כלי החזקה: לב שמח מחזיק מעמד גם בקושי גדול, ואילו לב עצוב נשבר גם כשאין לפניו שום סיבה של ממש להישבר.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שהעצבות סותמת את הצינורות ומעכבת את השפע, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שכל השגותיו הגדולות באו לו מתוך שמחה של מצווה ולא מתוך סיגופים. הרי שהשמחה איננה שכר הבא אחרי העבודה – היא התנאי המוקדם שלה.

משה מסכם ארבעים שנה ואומר דבר מפתיע: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'... המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם. ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה" (דברים כט, א-ג). הרי שראו את הכל במו עיניהם – ובכל זאת נאמר עליהם שלא ידעו.

וכך דרשה הגמרא במסכת עבודה זרה, שמכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. הרי שאין הדבר חסרון בעם אלא סדר בטבע ההבנה: יש דברים שהעין רואה מיד, והלב תופס רק כעבור זמן רב. ונמצא שאפשר לעמוד בתוך נס גלוי ולא להבין את משמעותו עד שיעברו עליו דורות.

והרב מאיר אליהו מעורר על ההבדל בין ראייה לידיעה: הם ראו את קריעת הים ואת המן היורד יום יום, ואף על פי כן הדבר לא נכנס פנימה. "לב לדעת" איננו מידע נוסף אלא חיבור בין מה שהעין ראתה לבין מה שהלב מרגיש – וזה בדיוק הדבר שאיחר לבוא אליהם כל אותן שנים.

ומדייק הכתוב "עד היום הזה" – משמע שהיום כן ניתן. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהיום הזה הוא יום שבו העם עומד לקבל את הברית מרצונו, ולא מתוך פחד ולא מתוך נס. הבנה אמיתית מגיעה דווקא כשאדם בוחר בדבר מרצונו, ולא כשהוא נגרר אחריו מוכה השתאות.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שנס גדול מרשים את האדם אך אינו משנה אותו, שכן הוא בא מבחוץ. השינוי הפנימי נעשה לאט, בהרגל ובבחירה שחוזרת על עצמה. ולכן היו צריכות לעבור ארבעים שנה של מדבר – לא כדי לראות עוד ניסים, אלא כדי שמה שנראה ייקלט.

משה מזכיר במשפט קצר נס עצום: "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (דברים כט, ד). ארבעים שנה שבהן הבגד לא נשחק והנעל לא נקרעה – ובכל זאת הדבר כולו נאמר כאן כבדרך אגב, בין שאר הדברים, בלי שום הדגשה מיוחדת.

ודרשו חכמים במדרש שענני הכבוד היו מגהצים את בגדיהם, ושהבגדים גדלו עם הילדים כמו שגדל השבלול עם קונכייתו. והנה דווקא הפירוט המופלא הזה נמסר בשורה אחת – שכן הנס הזה היה כה יומיומי ורגיל עד שהעם עצמו כמעט ולא הבחין בו כלל, ולא ראה בו דבר יוצא דופן.

וזו בדיוק הנקודה. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שהניסים הגדולים והחד פעמיים נחקקים בזיכרון, ואילו הנס המתמשך נעשה שגרה. קריעת ים סוף אירעה פעם אחת וזוכרים אותה לדורות; הבגד שלא נקרע נמשך ארבעים שנה – ומשום כך הוא חדל לגמרי להיראות בעיניהם כנס בכלל.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזו בדיוק הבחינה שנאמרה קודם, "ולא נתן ה' לכם לב לדעת". ראו את הנעל השלמה בכל בוקר ולא שאלו מדוע. וכך בחיינו: הבריאות שחוזרת בכל יום, הנשימה, הבית השלם – כולם ניסים שהתמידותם מסתירה אותם.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שדווקא לכן תיקנו חכמים ברכות על דברים הפשוטים ביותר – על הלחם, על המים, על הליכה ועל לבוש. הברכה היא הכלי היחיד שנמצא בידנו לעצור את ההתרגלות ולהחזיר את הפליאה אל אותם דברים עצמם שקורים לנו בכל יום ויום מחדש.

בברכות נאמר "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך" (דברים כח, יא), ובתוכחה נאמר "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך" (דברים כח, נט). שתי הלשונות מדברות ביתרון ובהפלאה – וכאילו אותו כוח עצמו הוא שפועל כאן לשני הכיוונים ההפוכים זה מזה.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שזהו טבעו של עם ישראל: הוא איננו עומד בממוצע. עם שהוא נבדל מן הטבע אינו נמדד באמות מידה רגילות, ולכן גם ברכתו יוצאת מגדר הרגיל וגם קשייו יוצאים מגדר הרגיל. אין כאן שני כוחות אלא כוח אחד המתגלה בשני אופנים.

והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שכל הברכות והקללות שבפרשה אינן דרך הטבע אלא הנהגה מיוחדת, שהרי גשם בעתו ותבואה כסדרה תלויים במעשים ולא במקרה. ומכאן שהמעמד המיוחד הזה עצמו הוא שמחייב יותר מכל – שמי שנמצא תחת השגחה גלויה, כל מעשיו נמדדים בדקדוק.

והרב מאיר אליהו מעורר על הצד המנחם שבדבר: אותה עובדה עצמה שמפחידה בתוכחה היא המבטיחה את הקיום. עם שהיה נתון לחוקי ההיסטוריה הרגילים היה נעלם מזמן, ודווקא אותה הנהגה עצמה, החורגת מן הטבע, היא שהחזיקה אותו קיים אחרי כל מה שעבר עליו.

ולכן נחתמת התוכחה בהבטחה ולא באיום. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שאין בתורה קללה שסופה כליון, אלא כל קללה היא דרך ולא תכלית. וזה כל ההבדל בין עונש שמטרתו לנקום לבין ייסורים שכל מטרתם היא להשיב את האדם אל מקומו הראוי.

פרשת כי תבוא נקראת בשלהי אלול, בשבוע שבו מתחילים הספרדים באמירת סליחות זה מכבר והאשכנזים עומדים להתחיל. והפרשה עצמה בנויה משני קצוות רחוקים: היא נפתחת בביכורים ובהודאה, ונחתמת בתוכחה הארוכה שבתורה – ושני הקצוות האלה נקראים בשבוע אחד ממש.

והרב מאיר אליהו מעורר על הצירוף: אלול הוא חודש של חשבון, וחשבון אמיתי כולל את שני הצדדים. מי שעושה חשבון של חסרונות בלבד נשבר, ומי שעושה חשבון של הצלחות בלבד אינו משתנה. הפרשה מלמדת להחזיק את שניהם – גם את סל הביכורים שביד וגם את התוכחה שנשמעת באוזן.

ופתיחת הפרשה נותנת את הכיוון: "והיה כי תבוא אל הארץ" (דברים כו, א), לשון של שמחה. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין נכנסים לימי הדין מתוך שבירה אלא מתוך הודאה, ושהתשובה הנעשית מתוך שמחה על מה שיש מחזיקה יותר מזו שנעשית מתוך פחד בלבד.

ומכאן גם מקומו של "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" (דברים כח, מז) בלב התוכחה. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזו התביעה המרכזית של הימים האלה: לא רק מה בדיוק עשית בשנה שעברה, אלא באיזה לב ובאיזו רוח עשית את מה שעשית.

ולכן חותמת הפרשה ב"ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כט, ח). המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהברית איננה חוזה של תנאים אלא דרך חיים שלמה, וכל תכליתם של הימים האלה היא לחדש אותה מתוך רצון גמור ולא מתוך אילוץ.