דבר תורה לפרשת כי תצא

הפרשה נפתחת בדין מפתיע: "כי תצא למלחמה על איביך... וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כא, י-יא). ולכאורה תמוה מאוד: התורה שאסרה עריות בכל חומרה מתירה כאן דבר שנעשה מתוך חשק, ובאמצע מלחמה, ובלי שום הכנה או קידושין.

רש"י על אתר מגלה את הסוד בשלוש מילים: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה יודעת שאם לא תתיר לו כדרך הזאת, ייקח באיסור. אין כאן היתר לכתחילה אלא הכרה במציאות: במקום שהיצר בוער והאדם אינו שולט, מוטב שיהיה גבול צר מאשר לא יהיה גבול בכלל.

ומיד מפרט הכתוב את התהליך: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יב-יג). רש"י מבאר שכל זה כדי שתתנוול בעיניו – חודש שלם של המתנה שמכבה את האש שנדלקה ברגע אחד של מראה עיניים.

הרב מאיר אליהו מעורר על התרופה שבתהליך: התורה אינה מתווכחת עם היצר בשעת בעירתו, מפני שבשעה כזאת אין אדם שומע דבר. היא רק מכניסה זמן. חודש ימים הוא כל ההבדל בין החלטה שנולדה מן העיניים לבין החלטה שנולדה מן הדעת, והזמן לבדו עושה את העבודה.

ומכאן גם סדר הפרשיות שאחריה. הרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהתורה סמכה לכאן את דין הבן הסורר ואת דין שנואה ואהובה, וכבר דרשו חכמים שסופו של הלוקח אשת יפת תואר להוליד ממנה בן סורר ומורה. ההיתר ניתן, ומיד מוצגות תוצאותיו – שידע האדם למה הוא נכנס.

הכתוב מתאר דין נורא: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו... ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת" (דברים כא, יח-כא). והדבר קשה מאוד ביותר: הנער הזה עדיין לא עשה שום מעשה שיש בו חיוב מיתה, ובכל זאת נידון על אכילה וסביאה ועל אי שמיעה לקול הוריו.

ואמרו חכמים בגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר. הרי שהתורה כתבה כאן פרשה שלמה שלא נועדה מעולם להתקיים בפועל, אלא כדי שנעמוד ונלמד ממנה. וכל התנאים שבה כה מדוקדקים ומצומצמים עד שכמעט אי אפשר כלל שיתקיימו כולם יחד.

ומה בדיוק יש כאן ללמוד? הכתוב אומר "איננו שמע בקול אביו ובקול אמו", ודרשו חכמים שצריך שיהיו קולם שווה. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שכשההורים אינם מדברים בקול אחד, אין הבן יכול להישפט כלל – שכן חלק ניכר מן הכישלון מונח בבית עצמו ולא רק בנער שנכשל.

והתורה מנמקת "וימת ונדון על שם סופו", כדברי חכמים – שנידון על מה שיהיה ולא על מה שכבר עשה. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את המסר להורים: התורה מבקשת לראות את הכיוון ולא רק את הרגע. ילד שמתחיל לגלוש, הזמן הנכון לטפל בו הוא דווקא עכשיו, ולא כשהנזק כבר נעשה ואי אפשר להשיבו.

ולכן מסיים הכתוב "וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים כא, כא). הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שכל תכליתה של הפרשה בשמיעה – שהעם יראה עד כמה חמורה הזנחת החינוך ועד כמה תלוי הכל בבית. הפרשה הזאת נכתבה לא כדי שתקוים בפועל, אלא כדי שלעולם לא יהיה בה שום צורך.

הכתוב מצווה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א). והלשון מיוחדת: התורה יכלה לומר בפשטות "השב תשיב", וכתבה תחילה איסור – "לא תראה... והתעלמת". ומשמע שהעבירה מתחילה עוד לפני שנמנע מלהשיב, כבר בעצם ההתעלמות.

ומדייק הכתוב "לא תראה" ולא "לא תמצא". הגר"א מדייק ברוח דרכו שהאיסור נוגע לרגע הראייה עצמו: מן הרגע שעינו של אדם קלטה את האבידה, כבר מוטלת עליו חובה. וזו הסיבה שאנשים מרבים להסב את מבטם – מי שלא ראה אינו חייב, וכל התורה כאן היא בדיוק כנגד התחמקות זו.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שהשבת אבידה היא חובה גמורה ולא מידת חסידות, ושיש בה גם מצוות עשה וגם לא תעשה. ומכאן שאין אדם רשאי לומר שאין לו פנאי או שזה אינו עניינו – התורה כבר קבעה שברגע שראה, זה בהחלט עניינו.

והנה הפרשה ממשיכה: "וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו... לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ג). הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהכתוב מרחיב מן החפץ אל האדם: יש אבדות שאינן ממון, ואף עליהן נאמר שאי אפשר להתעלם.

הרב מאיר אליהו מעורר על כך: לפעמים האבידה היא אדם עצמו – שכן שנעלם, חבר שנשבר, אדם שהתרחק מן הקהילה. גם עליו נאמר "לא תוכל להתעלם", ואף שאין בו דין ממוני כלל, יש בו את אותה חובת ראייה בדיוק. ומי שראה את הדבר ולא פנה אליו, כבר עשה בזה בחירה גמורה.

הכתוב מצווה: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב, ז). ותמוה מאוד: זו מצווה שאין בה טרחה, אין בה הוצאה ואין בה סיכון – ובכל זאת נאמר עליה בפירוש שכר שלא נאמר אלא על כיבוד אב ואם, שהיא מן החמורות שבכל התורה כולה.

והרי מכאן למדנו במשנה אבות ב, א את הכלל הגדול: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". דווקא ההצמדה של שכר עצום למצווה קלה היא שמלמדת שאין בידנו כלל למדוד. אין הקלה קלה באמת, ואין החמורה חמורה באמת – אלו מידות שלנו בלבד, ולא מידותיו של נותן התורה.

ובטעם המצווה נחלקו רבותינו. הרמב"ם כתב שהיא משום חמלה, שצער האם בראותה את בניה נלקחים גדול מאוד. והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שאין הקב"ה זקוק לרחמים על העוף – אלא שהמצווה באה ללמד את האדם מידת רחמנות, שלא יגדל אכזרי. נמצא שכל התועלת שבמצווה היא בנו עצמנו ולא בציפור כלל.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהשילוח מונע כריתת שורש: הלוקח את האם עם הבנים מכלה את המשך הדורות באותה שעה, והתורה מבקשת שלא יעשה האדם עצמו לכורת המשכיות. ומידה כנגד מידה נאמרה כאן – מי ששומר על המשך ימיו של הזולת, מובטח לו בפירוש "והארכת ימים".

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהמצוות הקטנות הן שמכריעות את דמותו של אדם. איש נבחן לא ברגעים הגדולים, שבהם כולם מתעוררים, אלא דווקא ביחסו אל מי שאין לו קול ואין לו כוח להשיב – ואף אל קן ציפור אחד שאיש כלל לא היה מבחין בו.

הכתוב מצווה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח). ודקדקו בלשון "כי יפל הנפל" – משמע שכבר נקבע עליו שיפול, ואף על פי כן מוטלת עליך חובה למנוע זאת. ושני הצדדים הללו נאמרים כאן יחד ממש, בנשימה אחת ובאותו פסוק עצמו.

והנה זו התשובה עצמה לשאלה: התורה אינה מכחישה את ההשגחה, אבל היא קובעת שאין היא פוטרת אותך. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהגזרה נוגעת לשמים, והזהירות נוגעת לך – ושאין אדם רשאי לתלות בהשגחה את מה שהוטל עליו לעשות.

ודקדק הכתוב "ולא תשים דמים בביתך". הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שאין כאן רק עצה טובה אלא איסור: מי שאינו בונה מעקה נחשב כמי ששם דמים בביתו. ההזנחה כאן איננה חוסר מעש בלבד אלא מעשה גמור בפני עצמו, ובעליו נושא באחריות מלאה לכל תוצאותיה.

ומכאן למדו חכמים את חובת הזהירות בכל דבר מסוכן, ולא בגג בלבד. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש שכל מכשול בביתו של אדם או ברשותו בכלל מצווה זו, שהתורה חייבה להסיר סכנה עוד לפני שאירע דבר. נמצא ששמירת הגוף היא חובה הלכתית גמורה, ולא הנהגה יתרה של פחדנים.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שיש מעקה גם לנפש: אדם צריך לגדור את עצמו במקומות שבהם הוא יודע שהוא עלול ליפול. מי שמכיר את חולשתו ואינו שם לה סייג, דומה למי שבנה בית יפה והשאיר את הגג פרוץ – והנפילה במקום כזה איננה שאלה של אם היא תבוא, אלא רק שאלה של מתי.

הכתוב מצווה ברצף אחד: "לא תזרע כרמך כלאים... לא תחרש בשור ובחמר יחדו. לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, ט-יא). שלושה איסורים בזה אחר זה, כולם על ערבוב, וכולם נאמרים בלי שום נימוק כלל – והם מן החוקים שאין השכל האנושי משיג את טעמם.

המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שכל הבריאה עומדת על הבדלה: הקב"ה הבדיל בין אור לחושך, בין מים למים ובין מין למינו. הערבוב מטשטש את הגבולות שהוא קבע, ומשיב את העולם לעבר התוהו שקדם לסדר. ונמצא שהאיסור כאן אינו על החומרים עצמם כלל, אלא על מחיקת הגבול שהוצב ביניהם.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שיש לכל דבר שורש עליון משלו, וחיבור שני שורשים שאינם מכוונים זה לזה פוגם בסדר ההשפעה. וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שהצמר בא מן החי והפשתים מן הצומח, ואין ערבוב שני אלה ראוי כלל – ויש שרמזו בזה לעניין קרבנם של קין והבל, שהאחד הביא מן הצומח והשני מן החי.

והנה דווקא בבגדי כהונה הותר שעטנז, וכן בציצית. הגר"א מדייק ברוח דרכו שההיתר במקום מצווה מלמד שאין הערבוב אסור מצד עצמו בהחלט, אלא מצד מקומו: מה שאסור בחול מותר בקודש. הגבול כאן נקבע על ידי מי שנתן אותו מלכתחילה, ולא על ידי טעם כלשהו שאנחנו מוצאים בו.

הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את הלימוד המעשי: יש דברים שכל אחד מהם טוב בפני עצמו, ובכל זאת אין לערבב ביניהם. עסק וחברות, כסף ומשפחה, נוחות ואמת – רבים הסתבכו לא מפני שבחרו ברע, אלא מפני שערבבו שני דברים טובים שלא היו אמורים להיפגש.

הכתוב פוסק: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כג, ד-ה). והדבר תמוה מאוד: הם לא נלחמו בנו ולא הרגו איש – ובכל זאת נאסרו לבוא בקהל עד עולם, על מה שלא עשו.

ומיד מוסיף הכתוב טעם שני: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך" (דברים כג, ה). אלא שגם בלי זה נמנה הראשון כנימוק בפני עצמו. הרב מאיר אליהו מעורר על כך: ההימנעות מלתת לחם ומים לעם עייף היוצא ממצרים גילתה מהות – ולימדתנו התורה שמי שאין בו כלל מידת חסד, אין בו על מה לבנות דורות.

והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהתביעה כאן חמורה במיוחד מפני שאברהם אבינו הציל את לוט, אביהם של עמון ומואב, ממלחמת המלכים. הכרת הטוב הייתה אפוא מוטלת עליהם מדורות רבים, והם השיבו רעה תחת טובה. ונמצא שאין זו קמצנות בלבד אלא כפיות טובה מושרשת ועמוקה.

ולעומתם נאמר מיד: "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). והדבר מפליא – מצרים ששעבדו והרגו אינם מתועבים, ועמון ומואב כן. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהמצרים לפחות אירחו בשעתם, ואכזריות שבאה אחרי חסד שנעשה אינה דומה כלל לכפיות טובה שהיא מלכתחילה.

נמצא שהתורה מודדת כאן לא את גודל הנזק אלא את אופיו של הלב. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש שהכרת הטוב היא יסוד גדול בתורה, ושכפיות טובה פוגמת באדם עצמו יותר משהיא פוגעת בזולת. מי שאינו יודע להודות, אינו יכול להיות חלק מעם שכל קיומו הודאה.

הכתוב מצווה: "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך... ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, יד-טו). והתורה אינה מסתפקת בחיוב התשלום – היא קובעת גם שעה מדויקת לתשלום, ועושה מן האיחור עצמו עבירה גמורה בפני עצמה.

והכתוב עצמו מגלה את הטעם: "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שאיסור בל תלין הוא איסור גמור מן התורה, ושהמאחר בתשלום עובר בכמה לאווין. ונמצא שאין זה עניין של נימוס טוב אלא של דין גמור ממש.

ומדייק הכתוב "ואליו הוא נשא את נפשו" – הפועל תלה את נפשו בשכר הזה. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שהמעסיק רואה סכום קטן שאפשר לדחות לשבוע הבא, והעובד רואה את הלחם של הערב. ונמצא שאותו סכום עצמו נמדד אחרת לגמרי בשני צדדיו של אותו שולחן.

והנה סיים הכתוב "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שזעקת העני עולה מיד, בלי ממוצע ובלי עיכוב, גם כשהיא נאמרת בלב ובלי מילים. המעביד אינו שומע אותה זעקה כלל ואינו יודע עליה, ואף על פי כן היא כבר נשמעה במקום שבו הדברים נחתמים.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזהו מבחן עדין של יושר: אין כאן גניבה ואין הכחשה, רק דחייה. ודווקא משום כך קל להיכשל בה בלי להרגיש כלל שנעשה עוול – והתורה הקדימה וקבעה זמן, כדי שלא יישאר כלל מקום לשיקול דעת נוח ומתחמק.

הכתוב אוסר: "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל" (דברים כד, ו). המלווה רשאי לקחת משכון, אבל לא כלי שבו טוחנים את הלחם. ובהמשך נאסר גם לקחת בגד של אלמנה ולהיכנס לביתו של הלווה בכוח – נמצא שכל חובו של הלווה עומד בעינו, וכל הדרכים לגבות אותו בפועל מוגבלות ומסויגות.

ומדייק הכתוב "כי נפש הוא חבל" – הנוטל את הריחיים אינו נוטל חפץ אלא נפש. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שיש דברים שהם כלי קיומו של אדם, ואינם נכללים ברכוש שאפשר לעקל. הגבול אינו עובר בין יקר לזול, אלא בין מה שאדם משתמש בו לבין מה שהוא חי ממנו.

ומיד לאחר מכן: "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו... במה ישכב" (דברים כד, יג, ועיין שמות כב, כה-כו). הרב מאיר אליהו מעורר על התמונה המוזרה כביכול – לוקחים את המשכון ומחזירים אותו בכל ערב. התורה מבקשת שגם בשעת הגבייה עצמה יזכור המלווה שמולו עומד אדם חי שצריך במה לישון הלילה.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שדיני חבלה וגבייה מלאים סייגים לטובת הלווה, ושאין המלווה רשאי ליטול את הדין לידיו. גם כשהצדק כולו עמו לגמרי, יש דרך מותרת לגבות ויש דרך שאסורה – והזכות שבידך אינה מתירה כל אמצעי שהוא.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזהו מבחן האדם בשעה שהוא צודק. כשאדם חייב לך, קל להרגיש שמותר הכל, שהרי אתה הנפגע. באה התורה ומעמידה גבול דווקא שם – מפני שבמקום שבו אתה בטוח שאתה בצד הנכון, שם הסכנה לאבד את הצורה גדולה מכל.

הכתוב קובע: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). ולכאורה הדבר פשוט מסברה – מדוע ייענש אדם על מעשה שלא עשה? אלא שהתורה נזקקה לומר זאת במפורש, מפני שהיה זה נוהג מקובל בעולם הקדום לחסל משפחות שלמות.

ודרשו חכמים מן הפסוק גם דין בבית הדין: שאין הקרובים כשרים להעיד זה על זה. הגר"א מדייק ברוח דרכו שהכתוב עוסק בשני מישורים בבת אחת – במידת הדין שאין אדם נענש בעוון אחר, ובסדרי העדות, שלא יהיה בית הדין נשען על מי שנוגע בדבר מחמת קרבתו.

והנה יש כאן גם עיקרון חינוכי גדול. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שאדם נוטה לגרור אחריו את מטען הוריו – חובות, מוניטין, טעויות – ולהאמין שהוא נידון על פיהם. באה התורה ואומרת "איש בחטאו יומתו": אתה נמדד במעשיך שלך בלבד, ולא במה שירשת מן הבית שבו גדלת.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שכל אדם הוא עולם בפני עצמו העומד ברשות עצמו, ולכן אחריותו אישית לגמרי. אין הצדק יכול להיות קולקטיבי, שכן אז נעלמת הבחירה: שהרי אם ממילא נידונים בני אדם על מעשיהם של אחרים, שוב אין שום טעם בבחירתו של היחיד.

ומכל מקום נאמר במקום אחר "פקד עון אבות על בנים", ויישבו רבותינו שהוא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין כאן סתירה: מי שממשיך את דרך אבותיו הרעה נענש על דרכו שלו, ואילו מי שנוטש אותה ופורש ממנה נידון כאדם חדש לגמרי, בזכות עצמו.

הכתוב מצווה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה... אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך" (דברים כה, יג-טו). ומיד לאחר מכן, בלי שום הפסק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז). והסמיכות הזאת מפתיעה מאוד, שכן אין לכאורה שום קשר בין השניים.

ורש"י על אתר מגלה את הקשר: אם שיקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגירוי האויב. מידות מזויפות מזמינות את עמלק. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שאין זה עונש שרירותי – חברה שאיבדה את האמון הפנימי שבתוכה נעשית פרוצה מאליה, ואויב שמבחוץ מוצא בה מיד סדק.

ומדייק הכתוב "בכיסך" – במקום הנסתר, שאיש אינו רואה. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שדווקא שם נמדד אדם: מי שיש לו אבן אחת לקנייה ואחת למכירה מנהל שתי אמיתות, וכל מי שמנהל שתי אמיתות בתוך כיסו, סופו לגלות שהוא מנהל שתי אמיתות גם בתוך לבו.

ועל עמלק נאמר "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח), ודרשו לשון מקרה – שהוא הכופר בהשגחה ומלמד שהכל קרה במקרה. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שעמלק הוא כוח המקריות המערער את הסדר, וזה בדיוק ההפך מן המידה המדויקת שבה כל דבר נמדד באמת מידה קבועה.

נמצא ששני הצדדים הם מלחמה אחת. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש את חומרת איסור מידות ומשקלות ואת היותו נוגע לכל אדם בעסקיו. מי שמדייק במשקל מעיד שיש אמת קבועה בעולם; ומי שמזייף אותו מצטרף בלי לדעת לאותה טענה עצמה שהכל מקרה ואין דין.

הפרשה חותמת בציווי כפול: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים... והיה בהניח ה' אלהיך לך... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יז-יט). התורה פותחת ב"זכור" וחותמת ב"לא תשכח" – ולכאורה הרי זה אותו דבר עצמו בשתי לשונות.

ודרשו חכמים ש"זכור" בפה ו"לא תשכח" בלב. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שמכאן נלמדה חובת קריאת פרשת זכור מן התורה בציבור – שאין די בזיכרון פנימי, אלא צריך שהדברים ייאמרו ממש בפה ויישמעו באוזן, ברבים ומתוך ספר תורה.

והגר"א מדייק ברוח דרכו שיש הבדל מהותי בין שתי המצוות: הזכירה היא מעשה חיובי שאדם עושה, והשכחה היא תהליך שקורה מאליו כשאין עושים דבר. לכן לא די בציווי אחד – צריך גם לזכור באופן פעיל, וגם להישמר בפועל מן השחיקה הטבעית של הזמן, שמוחקת הכל מאליה.

ודקדק הכתוב "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך" – דווקא בשעת המנוחה. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שבשעת מלחמה איש אינו שוכח את אויביו; הסכנה היא ברגע השקט, כשהכל טוב, ואז נעלם הזיכרון. התורה קבעה את המצווה בדיוק לרגע שבו הכי קל להיפטר ממנה.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שעמלק הוא הספק המקרר את הלב, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שמחייתו היא עקירת אותה צינה מן הנפש. ולכן נאמר "לא תשכח" – שהמלחמה בו איננה נגמרת ביום אחד, אלא היא נמשכת מחדש בכל פעם שהלב מתחיל שוב להתקרר.

פרשת כי תצא, הפרושה על פני דברים כא-כה, היא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, והן נראות במבט ראשון כרשימה בלי סדר: מלחמה, בן סורר, אבידה, שילוח הקן, מעקה, כלאיים, גירושין, שכר שכיר, משכון, מידות ומשקלות ועמלק. ומה בעצם מחבר בין דיני מלחמה לבין קן של ציפור ולבין אבן קטנה שמונחת בכיס.

והנה כשמתבוננים מגלים חוט אחד: כל המצוות הללו עוסקות במקומות שבהם קל להתעלם. בשדה הקרב, ברחוב שבו מונחת אבידה, על גג שאיש לא יעלה אליו, בכיס שאיש לא בודק. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שהתורה מלווה את האדם דווקא במקומות שאין בהם עדים.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהתורה אינה מסתפקת בעיצוב הרגעים הגדולים אלא בונה מציאות שלמה. אין תחום שנשאר מחוץ לגבול – לא המלחמה, לא המסחר ולא הבית. הקדושה כאן איננה נקודה אחת מרוממת, אלא רשת דקה ורצופה הפרושה על פני כל שטח החיים כולם, בלי שיור.

ומן הפתיחה ועד הסיום נשמר אותו קו. הפרשה נפתחת ב"כי תצא למלחמה על איביך" ומסיימת במחיית עמלק – ובאמצע כל המצוות הקטנות. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהמלחמה האמיתית איננה בחוץ אלא בפרטים: ומי שמנצח בפרטים הקטנים האלה, כבר ניצח למעשה את המלחמה הגדולה כולה.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שאין אדם נמדד במה שהוא מתכנן להיות אלא במה שהוא עושה כשאיש אינו מסתכל. וזו הסיבה שפרשה זו נקראת תמיד בחודש אלול – ימים שכל עניינם הוא בדיקת אותם פרטים קטנים בדיוק, שמהם מורכבת שנה שלמה.