דבר תורה לפרשת שמיני

הרב מאיר אליהו מסביר שהתורה מעידה שנדב ואביהוא היו גדולים ממשה ואהרן. אמר משה רבינו: "אני ואתה יוצאים מצד אחד, ונדב ואביהוא מצד אחד." אם כך, מה קרה? איך ייתכן שאנשים ברמה כזו ייענשו?

חז"ל מביאים מספר סיבות לחטאם: הם הורו הלכה בפני רבם (סנהדרין קטו), נכנסו שתויים לבית המקדש (עירובין קיו), לא נשאו, המתינו שמשה ואהרן ימותו כדי שהם ינהיגו (סנהדרין קטו), והחמור מכולם – הם הקריבו "אש זרה" שלא צווו (ויקרא י' א').

הרב מאיר אליהו מסביר בשם הזוהר הקדוש שדווקא חטאם היה מצד הכוונה הטובה שלהם. הם היו כל כך שטופים באהבת ה' עד שרצו להתקרב יותר ממה שהותר להם. אך הבעיה הייתה שהם פעלו מתוך רגש אישי ולא מתוך ציווי, וזה הלימוד הגדול: אפילו המעשים הטובים ביותר צריכים להיעשות על פי הציווי האלוקי.

המסר המעשי לחיינו: לפעמים אדם עושה מצווה או מעשה טוב – אבל המוטיבציה שלו היא אישית ולא נובעת מרצון השם יתברך. זו המשמעות של "אש זרה אשר לא ציוה אותם" – האש הייתה טובה, אך היא לא הייתה מה שצווה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שיש קשר עמוק בין פרשת שמיני, העוסקת בקדושה ובטהרה, לבין ספירת העומר שאנו סופרים בימים אלו. פרשת שמיני מלמדת אותנו להבחין בין קודש לחול, וזו בדיוק העבודה של ימי הספירה – להיטהר ולהתקדש.

מרן מביא מחלוקת בעניין זמן הספירה: לפי הרמב"ם (הלכות תמידין פרק ז'), ספירת העומר בזמן הזה היא מצוות עשה מן התורה, והנשים חייבות בה כאנשים. אך הבה"ג (סימן תרצ"ב, סעיף א') פוסק שמן התורה הספירה היא מדרבנן.

להלכה למעשה, מרן פוסק שסופרים את העומר בעמידה, כי הספירה מבטאת כבוד. ואם שכח לספור בלילה – יספור למחרת ללא ברכה, ויחזור ויספור עם ברכה כשיזכר. ואם הסתפק בלילה אם כבר עבר זמן צאת הכוכבים – יספור ללא ברכה.

החידוש הגדול של מרן: בנוגע לנשים, למרות שהנהגו על פי הרמ"א שלא לספור – הוא פוסק שיכולות לספור ולברך בשם השולחן ערוך, שכן קיימת לאות ו אות ת' ספק לנשים שנוהגות כמו הרמ"א. וזה חידוש גדול!

הרב אליהו עמר מסביר שהמילה "וידום" אינה סתם שתיקה, אלא שתיקה מתוך שלום וקבלה שלמה. רש"י מפרש: "שתק וקיבל שכר על שתיקתו" – כלומר, השתיקה הזו לא הייתה חולשה. היא הייתה פעולה רוחנית עצומה.

הרב מסביר שהרמב"ן (מורה נבוכים ג' משנה ג') מסביר שאהרן בתחילה בכה, כמו כל אדם המאבד את ילדיו. אך אחר כך הוא קיבל את הדין באהבה, והבין שהכל הוא מאת הקדוש ברוך הוא. זו מדרגה שרוב האנשים לא מגיעים אליה בחייהם.

הרב עמר מוסיף רעיון נפלא: אהרן יכול היה להתלונן על הקדוש ברוך הוא, לשאול "למה?", לכעוס – ובמקום זה הוא שתק. השתיקה הזו מבטאת אמונה שלמה שגם כשלא מבינים – מקבלים את הדין באהבה. ולכן התורה מעידה שאהרן קיבל שכר על כך – כי זהו דבר שראוי לציין.

הרב מאיר אליהו מרחיב בשיעוריו על פרשת שמיני את הנושא המרכזי של הפרשה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מג). התורה משתמשת בלשון "נפשותיכם" – כלומר, האוכל משפיע ישירות על הנפש, לא רק על הגוף.

הרב מאיר אליהו מביא בשם הזוהר הקדוש (פרשת שמיני, דף מב) שמאכל שאינו כשר סותם את "צינורות הנשמה." הזוהר משווה את זה לחלון שנסתם: כשם החלון נסתם, האור לא עובר דרכו. כך גם מאכל אסור "סותם" את הצינורות הרוחניות של הנשמה, ומונע מהאדם להרגיש קדושה ולהתקרב להשם.

הרב מוסיף שאביו הגדול, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, היה אומר שמי שאוכל מאכלות אסורות – התפילות שלו לא עולות למעלה. לא משום שהאוכל רע, אלא משום שהוא יוצר מחיצה רוחנית שמונעת מהאדם להתקרב לבוראו.

המסר לחיינו: כשאנחנו מקפידים על כשרות, זה לא רק עניין של בריאות או הלכה יבשה. זה עניין רוחני עמוק – מה שנכנס לגוף משפיע על הנשמה, והמאכל יכול לקרב או לרחק אותנו מהקדוש ברוך הוא.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מעלה שאלה מרתקת בשיעוריו על פרשת שמיני: למה התורה נתנה לנו כללים – מעלת גרה, מפרסת פרסה, סנפיר מפוצלת – ולא פשוט רשימה של בעלי חיים מותרים?

מרן מסביר שהמשנה בחולין (פרק ג' משנה ח') אומרת: "לא הקפידה הקדוש ברוך הוא למנות מכל בהמה וחיה ועוף – אלא לימד את ישראל להבחין." הסימנים מלמדים אותנו להסתכל על העולם, לחקור, להבחין – ולא סתם לקבל דברים כמות שהם.

הכלי יקר (פרשת שמיני) מוסיף שהסימנים מרמזים על מידות: מעלת גרה = התעלות רוחנית; מפרסת פרסה = שיקול דעת והבחנה. מרן מצטט את הכלי יקר ואומר: מי שאוכל רק בעלי חיים שיש להם שני הסימנים האלו – מפתח בעצמו מידות טובות.

הרב מאיר אליהו מסביר שהמספר שמונה בקבלה מסמל את מה שמעל לטבע, מעל לחוקי העולם הזה. שבעה הוא מספר הטבע (שבעת ימי הבריאה, שבע ימי השבוע), ושמונה הוא מה שמעבר לטבע – זה ממד על-טבעי.

לכן המילה נימול ביום השמיני, הברית מילה ביום השמיני, וחנוכה – שמונה ימים. הרב מאיר אליהו מצטט את המהר"ל (פרשת שמיני) שמסביר: היום השמיני הוא יום שבו ירדה השכינה לישראל, כי אחרי שבעת ימי מילואים העם הגיע לשלמות שמאפשרת לשכינה לשרות ביניהם.

המסר לחיינו: המספר שמונה מלמד אותנו שיש ממד מעבר לטבע – מעבר לשגרה, מעבר לקושי, מעבר להבנה. היכולת להתעלות מעל הטבע היא קדושה גדולה, וזו השאיפה שעם ישראל מביא לעולם.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה מזכירה ארבעה בעלי חיים שיש להם רק סימן אחד מתוך השניים: הגמל, הארנבת והשפן מעלים גרה אך לא מפריסים פרסה, והחזיר מפריס פרסה אך לא מעלה גרה. החזיר פושט את הפרסות שלו קדימה כאילו אומר: "ראו, אני כשר!"

המדרש (ויקרא רבה יג, ה) אומר שהחזיר נקרא "חזיר" כי הוא "מחזיר" את הכשרות לישראל בעתיד. וזה רמז למלכות אדום (רומא) שהראתה עצמה ככשרה אך בפנים הייתה אכזרית. ולעתיד, החזיר יחזור ויהיה כשר – זו בשורה טובה.

הרב עמר מוציא מזה לימוד חשוב לחיים: החזיר מסמל את הצביעות. אדם שמראה עצמו כצדיק מבחוץ אבל בפנים אינו ישר – זה גרוע ממי שלא מתחזה בכלל. התורה מלמדת אותנו שה"תוך" חשוב כמו ה"חוץ" – שהאמת הפנימית היא הקובעת.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל דן בשאלה זו בהרחבה בשיעוריו על פרשת שמיני. השאלה מעשית מאוד: אדם יוצא לנסיעה ארוכה וחושש שישכח לספור בלילה – האם יכול לספור לפני צאת הכוכבים?

מרן פוסק שלכתחילה הזמן המחייב הוא מצאת הכוכבים, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצ"ב, סעיף ג'). אבל אם מישהו חושש שישכח וכבר הגיע זמן בין השמשות (אחרי שקיעה) – יספור בלי ברכה ויחזור ויספור עם ברכה אחרי צאת הכוכבים.

ואם הגיע מועד צאת הכוכבים ועדיין לא ספר, מרן פוסק שיספור מיד עם ברכה ולא יחזור. ומוסיף שלמרות שאין הספירה מן התורה בזמן הזה (שאין בית מקדש), יש יותר מקום להקל.