דבר תורה לפרשת שופטים

הכתוב פותח את הפרשה בציווי: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). והלשון תמוהה: מינוי דיינים הוא מעשה ציבורי מובהק, ואף על פי כן התורה פונה כאן ליחיד ואומרת "תתן לך", כאילו כל אדם מצווה למנות שופטים לעצמו.

הרב מאיר אליהו מעורר על כך: מלבד בתי הדין שבעיר, יש לכל אדם שערים משלו – העיניים, האוזניים והפה, שדרכם נכנס ויוצא הכל. "בכל שעריך" הוא גם השערים הפרטיים האלה, ומי שאינו מעמיד עליהם שומר יגלה במהרה שכל מה שנכנס פנימה עושה בו כרצונו, בלי שאיש בדק אותו בכניסה.

ומדייק הכתוב "שפטים ושטרים" – שניים ולא אחד. הגר"א מדייק ברוח דרכו שהשופט הוא היודע את הדין, והשוטר הוא זה שאוכף אותו בפועל. אין די בכך שאדם יודע היטב מה נכון: ידיעה בלי אכיפה נשארת דעה יפה בלבד. להרבה אנשים יש שופט מצוין בתוכם, ואין להם שוטר כלל.

המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהסדר הוא יסוד קיומו של עולם, ובלעדיו הכל חוזר אל התוהו. ולכן נסמכה פרשת השופטים לסופה של פרשת ראה שעסקה בשלוש רגלים: אחרי השמחה והחג באה מיד העמדת הגבולות, ללמד שאין השמחה מתקיימת אלא במקום שיש בו סדר וגדר שמחזיקים אותה.

נמצא שהציווי כפול בכוונה תחילה. הציבור מצווה על מערכת משפט הוגנת בשעריו, והיחיד מצווה על אותה מערכת בדיוק בתוך עצמו. ומי שאינו שופט את עצמו בביתו, לא תועיל לו שום מערכת שתשפוט אותו בחוץ – שהרי הדבר הראשון שהוא ישפוט בעין עקומה יהיה השופט עצמו.

הכתוב מצווה: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים טז, כ). שתי תמיהות בפסוק קצר אחד: מדוע נכפלה המילה "צדק" פעמיים, ומדוע נבחרה דווקא לשון "תרדף" – לשון של מרדף אחרי דבר שמתרחק, ולא לשון של שמירה, עשייה או קיום.

רש"י על אתר מבאר שהכפילות באה ללמד "הלך אחר בית דין יפה" – שאין די בכך שהאדם יקבל דין צודק, אלא עליו לטרוח ולחפש את המקום שבו הצדק נעשה כראוי. הצדק אינו נמדד רק בתוצאה הסופית אלא גם בדרך שבה הגיעו אליה, ולכן שווה לרדוף אחריו אפילו למרחקים.

הרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהכפל בא להזהיר את הדיין עצמו: שיהיה צדק גם בפסק וגם בדרך שבה הגיע אליו, ושלא יטה אפילו לצד הנראה בעיניו רצוי וראוי. ויש שדרשו שהכפילות היא צדק לשני הצדדים – שגם מי שהפסיד בדין ירגיש שנשפט ביושר גמור ולא רק שהפסיד.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את לשון הרדיפה: הצדק איננו מצב שמגיעים אליו פעם אחת ואז נחים. הוא נוטה להישחק מאליו – בהרגל, בעייפות, באינטרס קטן שמצטרף לאינטרס נוסף. מי שאינו רודף אחריו בפועל, ימצא את עצמו מתרחק ממנו בלי ששם לב בכלל שזז ממקומו.

ומדוע נסמך לכך "למען תחיה וירשת את הארץ"? המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהצדק הוא מה שמחזיק חברה שלמה בקיומה, ובלעדיו אין לעם שום אחיזה בארצו. הירושה איננה שכר על הצדק – היא תוצאה טבעית שלו, שכן עם שאין בו משפט אינו יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו.

הכתוב מזהיר: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז, יט). ודקדקו בלשון הכתוב: אין הוא אומר שהשוחד הופך רשע לרשע גדול יותר, אלא שהוא מעוור עיני "חכמים" ומסלף דברי "צדיקים" – דווקא את הטובים והישרים שבהם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שאיסור שוחד חמור עד שאסור אפילו בשוחד של דברים, ואפילו כשהדיין נותן בסופו של דבר את הדין הנכון והצודק. אין האיסור תלוי בתוצאה כלל: עצם קבלת הטובה כבר פוסלת, מפני שהיא משנה את מי שמכריע עוד לפני שהכריע.

והנה למדנו מכאן יסוד גדול בנפש האדם: השוחד אינו משנה את הידיעה אלא את הראייה, "יעור עיני". הדיין אינו יושב וחושב לעצמו שיעוות עכשיו את הדין; הוא פשוט מתחיל לראות את טענותיו של מי שנתן לו כמשכנעות יותר. וזה בדיוק מה שהופך את השוחד למסוכן – הוא אינו מרגיש כשוחד.

הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שכל אדם נוגע בדבר בענייני עצמו, ולכן הוא הדיין הגרוע ביותר במשפט שהוא עצמו צד בו. אין אדם רואה חובה לעצמו, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שהוא משוחד לטובת עצמו. וזו הסיבה שהתורה ציוותה למנות דיינים ולא סמכה על כך שכל אחד ישפוט את ענייניו.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהזהירות נדרשת גם ביחסים רגילים לגמרי: כשמישהו עשה לך טובה, קשה מאוד לשפוט את מעשיו באובייקטיביות. ואין זה פסול במידות – זו מציאות הטבועה בכל אדם, ולכן התרופה היחידה היא להכיר בה מראש ולא להאמין שאתה חסין.

הכתוב מנוסח כאן באופן מיוחד: "כי תבא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, יד-טו). התורה אינה פותחת בציווי ישיר אלא בתיאור בקשה של העם, ורק אחר כך מגיע ההיתר – ומכאן נחלקו רבותינו בדבר.

הרמב"ן מבאר על אתר שזו מצווה גמורה, ולשון "שום תשים" היא לשון ציווי ולא לשון רשות. אלא שהתורה הקדימה את בקשת העם מפני שידעה מראש שכך יתגלגלו הדברים בפועל. ולעומת זאת יש שלמדו מלשון "ככל הגוים" שהבקשה עצמה הייתה פגומה, ושהתורה התירה אותה בדיעבד בלבד.

ומכל מקום מיד באות ההגבלות: "לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, טז-יז). המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהמלך שבתורה איננו שליט שהכל שלו ובידו, אלא נושא תפקיד – ולכן דווקא עליו מוטלות מגבלות שאין כמותן על אדם פשוט.

ושיאו של הדבר בציווי הבא: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יח-יט). המלך נדרש לשאת איתו ספר תורה תמיד – לא כדי ללמוד בו בזמנו הפנוי, אלא כדי לזכור בכל רגע שיש מי שמעליו. הכתר אינו פוטר מן הכפיפות אלא מחייב אותה יותר.

והכתוב מגלה במפורש את הטעם לכל זה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). הרב מאיר אליהו מעורר על כך שכל ההגבלות הללו הן תרופה למחלה אחת בלבד – גובה הלב. הסוסים, הכסף והנשים אינם אסורים מצד עצמם, אלא מפני שהם מרחיקים את המלך מאחיו, ומי שהתרחק כבר אינו יכול להנהיג.

הכתוב מצווה בסופה של פרשת המכשפים והמעוננים: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג). ורש"י על אתר מבאר: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". הרי שהתמימות היא ביחס אל העתיד הלא ידוע.

ומכאן שאין התמימות עומדת כלל בסתירה לפיקחות. התורה אינה אוסרת לתכנן, לחסוך או להתייעץ עם בני אדם – היא אוסרת את הניסיון לפרוץ את הווילון שמכסה את המחר. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שהאיסור הוא על הניסיון לדעת את שלא נועד לנו, ולא על עשייה אחראית בהווה.

ומדוע נסמכה מצווה זו דווקא לאיסורי הקוסמים והמנחשים? מפני שהם התרופה המדומה לאותה חרדה עצמה. אדם שאינו סובל את חוסר הידיעה מחפש מי שיגיד לו מה יהיה, ומשלם על כך ביוקר. התורה מציעה תחליף אחר לגמרי: לא לדעת מה יהיה, אלא לדעת עם מי אתה הולך אל מה שיהיה.

והנה דייק הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלהיך" ולא "תמים תהיה" סתם. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהתמימות איננה תמימות כלפי בני אדם, שלגביהם נדרשת דווקא זהירות ופיקחון. היא מתייחסת לקשר אחד ויחיד – ודווקא שם היא המעלה הגדולה מכולן.

המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו ש"תמים" הוא לשון שלמות, כמו כלי שלם שאין בו שום סדק. אדם החוקר כל הזמן מה צופן לו המחר חי בסדק מתמיד שבין ההווה לעתיד, ואינו נמצא באמת בשום מקום. השלמות היא היכולת להיות כאן ועכשיו, בלי שחצי ממך תלוי במה שעדיין לא קרה.

הכתוב מצווה בעניין עדי שקר שהוזמו: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט). ודרשו חכמים כלל מפורסם: "כאשר זמם ולא כאשר עשה" – שאם כבר נהרג הנידון על פיהם, אין העדים נהרגים; ורק אם עדיין לא בוצע גזר הדין, נענשים הם במה שזממו לעשות.

והדבר תמוה לכאורה מכל צד: היינו מצפים שככל שהנזק גדול יותר, כך יחמיר גם העונש. הרמב"ן מאריך בעניין זה ומבאר שאין כאן חשבון של נזק אלא חשבון של דין. כל עוד לא נעשה המעשה, הדין עוד עומד ותלוי – ולכן אפשר להחזירו על ראשו של מי שביקש לעוות אותו.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהתורה מלמדת כאן על חומרתה של המחשבה עצמה. אין העדים נענשים על התוצאה שגרמו בפועל אלא על הזממ שזממו – "כאשר זמם". המחשבה הרעה שנארזה בעדות מסודרת ומתוכננת היא היא העבירה, גם כשלא יצאה אל הפועל.

ומכאן גם החומרה המיוחדת שבעדות שקר. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהמזיק בידיו מזיק לגוף, והמעיד שקר מזיק לאמת עצמה – והאמת היא היסוד שכל החברה כולה עומדת עליו. לכן נאמר "ובערת הרע מקרבך", לשון ביעור, שאין די בתיקון הנזק אלא צריך לעקור לגמרי את השורש.

ולכן חותם הכתוב "והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יט, כ). המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהעונש כאן איננו נקמה אלא החזרת הסדר על כנו: מי שביקש לעוות את המשפט נענש במשפט עצמו, וכך מתגלה שהמערכת שביקש לרמות היא זו שעומדת בסוף.

הכתוב מפרט את הכרוז שלפני המלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו... ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו... ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (דברים כ, ה-ז). שלושה סוגים של אנשים שהתחילו דבר גדול ולא הספיקו לסיים אותו – וכולם משוחררים מן המערכה.

ומדוע דווקא הם? הרב מאיר אליהו מעורר על כך: אדם שהשאיר מאחוריו דבר לא גמור, לבו נשאר שם ולא איתו. הוא נמצא בשדה הקרב בגופו ובביתו במחשבתו, וחייל כזה מסכן גם את עצמו וגם את חבריו. התורה אינה מרחמת עליו בלבד – היא שומרת על כל המערכה מפני לב שאיננו נוכח.

ואז מגיע הכרוז הרביעי והמפתיע מכולם: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח). ורש"י על אתר מביא את דעת רבי יוסי הגלילי, שהירא הוא הירא מן העבירות שבידו. הרי שהפחד הגדול איננו מן החרב אלא ממה שאדם יודע על עצמו.

והתורה מנמקת זאת בפירוש: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהפחד הוא דבר מדבק, ומחנה נשבר מבפנים הרבה לפני שהוא נשבר מבחוץ בידי אויב. איש אחד שלבו נמס יכול להמיס מחנה שלם, ולכן שחרורו איננו ויתור אלא חיזוק ממשי של כל הנשארים.

נמצא שהתורה בונה צבא לפי אמת מידה הפוכה לגמרי מן המקובל: לא כמה גדולים המספרים אלא כמה שלמים הלבבות. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שזהו הכלל בכל מאבק בחיים – מעטים שלמים ומאוחדים חזקים תמיד מרבים שכל אחד מהם נמצא בראשו במקום אחר לגמרי.

הכתוב אוסר: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ, יט). באמצע דיני מלחמה, בשעה שהכל נראה מותר ומופקר, מציבה התורה גבול חד: את עץ המאכל אין נוגעים.

והדבר מפליא: בשעה שמותר להילחם ואף להרוג, אוסרת התורה לכרות עץ. הרמב"ן מבאר ברוח דבריו שדווקא כאן נבחן האדם – מלחמה מתירה את הרסן, ומי שאין לו גבול בעץ לא יהיה לו גבול בשום דבר אחר. השחתה מיותרת היא מחלה שמתחילה בדבר קטן ומתפשטת אל הכל.

ומכאן למדו חכמים את איסור בל תשחית הכולל בכל דבר ודבר. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש שאיסור זה אינו נוגע לעצים בלבד אלא לכל השחתה של דבר בעל ערך שלא לצורך – כלים, מזון או ממון. התורה מלמדת שהעולם אינו הפקר בידי מי שיש לו כוח לרגע אחד.

ומהי בעצם ההשוואה "כי האדם עץ השדה"? הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהעץ עומד במקומו ואינו בורח, ופירותיו נמשכים שנים רבות אחרי שניטע. כך גם האדם: מה שהוא בונה נשאר אחריו, ומי שכורת בשעת כעס עץ שגדל שלושים שנה מוחק בכמה דקות עמל של דורות שלמים.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו את הצד המעשי שבדבר: הרס נעשה מהר מאוד, ובנייה נעשית לאט מאוד. שנים לוקח לגדל אמון, מוניטין או קשר משפחתי, ורגע אחד של פריקת רסן יכול לכרות אותם. הכלל "לא תשחית" נאמר על עצים, ונכון בדיוק כך בבני אדם.

הכתוב מתאר טקס נדיר: כשנמצא חלל בשדה ואין יודע מי הכהו, יוצאים זקני העיר הקרובה, עורפים עגלה ומכריזים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא, ז). והשאלה מתבקשת מאליה – וכי חשד מישהו בזקני בית הדין שהם הם הרוצחים שיש להצטדק בפניו?

רש"י על אתר מביא את דברי חכמים ומגלה את פשר הדבר: וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה. ההודאה איננה על הרצח כלל אלא על מה שקדם לו – על אדם שיצא מן העיר בלי שאיש שם לב אליו וליווה אותו בדרכו.

והרי זה מבהיל: הזקנים נדרשים להצהיר שלא הזניחו. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שהתורה מטילה כאן אחריות לא רק על מי שעשה בידיו, אלא גם על מי שלא ראה. יש דם שנשפך מפני שמישהו רצח, ויש דם שנשפך מפני שאיש לא טרח לשאול לאן הולך האדם הבודד הזה.

ומכאן למדנו את חובת הלוויה. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש את מעלת ליווי האורח ואת חשיבותה כמצווה מעשית ממש, שאין די בהאכלת האורח אלא יש להוציאו ולהדריכו בדרכו. הליווי הוא הצהרה שהאדם אינו לבד – ודווקא בהיעדרו נזקקת העיר כולה לכפרה.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהעיר איננה אוסף מקרי של בתים אלא גוף אחד שלם. וכשנמצא חלל בשטחה, הפגיעה היא בכולה, ולכן הזקנים מייצגים את כל תושביה. אחריות ציבורית איננה רק על מה שהציבור עשה, אלא גם על מה שהיה יכול למנוע ולא שם לב שהוא נדרש לכך.

הכתוב קובע את דיני העדות: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). והדבר תמוה: אם שניים כבר מספיקים לגמרי, לשם מה הזכיר הכתוב גם שלושה, והרי אין השלישי מוסיף מאומה לעצם הקביעה של הדין.

דרשו חכמים מכאן שהשלישי אמנם אינו מוסיף בכוחה של העדות, אבל הוא מצטרף אליה לגמרי – ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, בטלה כל העדות כולה. הגר"א מדייק ברוח דרכו שהתורה מלמדת כאן שעדות איננה אוסף של אנשים אלא יחידה אחת, שדין כולה כדין כל אחד ואחד מהם.

ומכאן יסוד גדול באחריות משותפת: אין העד השלישי יכול לומר שממילא לא היה נחוץ ולכן אינו נוגע בדבר. ברגע שהצטרף – הוא נושא באחריות מלאה ככל שאר חבריו, ופסולו פוסל את הכל. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שאדם המצטרף לקבוצה אינו יכול לטעון שחלקו זניח ולכן אינו אחראי.

ופתח הכתוב באזהרה "לא יקום עד אחד" – שאין אדם יחיד יכול לקבוע לבדו מציאות. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שזו גם הדרכה לחיים ולא רק דין בבית דין: אל תבנה מסקנה שלמה על גרסה אחת ששמעת. מי ששומע צד אחד בלבד ומכריע, כבר עבר על עצם היסוד של המשפט.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהאמת אינה נקנית בעין אחת בלבד. שניים הרואים את אותו דבר משני מקומות שונים הם שמקימים אותו כמציאות מוסכמת, ולכן נאמר "יקום דבר" – הדבר קם ועומד. אדם יחיד תמיד רואה מזווית אחת, וזווית אחת איננה מספיקה כדי לקבוע גורלו של אדם.

הכתוב מצווה: "תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח" (דברים יט, ג). ודרשו חכמים "והכינות לך הדרך" – שהיו מתקנים את הדרכים לערי מקלט ומציבים שלטים שכתוב עליהם "מקלט מקלט", כדי שהבורח לא יטעה ולא יאבד את דרכו בשעת סכנה.

והדבר מעורר תמיהה: מדובר באדם שהרג נפש, אמנם בשגגה, ובכל זאת התורה מצווה לסלול עבורו דרך ולשלט אותה היטב. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שדווקא כאן מתגלה יחסה של התורה אל הנופל: אין די בכך שפותחים לו פתח – צריך גם לוודא שהוא יידע בכלל איך להגיע אליו.

ומכאן הלימוד הגדול לעניין התשובה. הזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שהתשובה היא שער פתוח שאינו ננעל לעולם, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שאין לך דבר העומד בפני הרצון לשוב. אבל שער פתוח בלי דרך מסומנת אליו אינו מועיל למי שאיננו יודע כלל היכן הוא נמצא.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזו חובתו של הציבור ולא של הנופל בלבד. התורה לא הסתפקה בכך שערי המקלט קיימות אי שם – היא חייבה את העם כולו להכשיר את הדרך אליהן. מי שרוצה שאנשים יחזרו, צריך לדאוג שהדרך חזרה תהיה סלולה, ברורה ומסומנת.

ולכן נאמר גם "ושלשת את גבול ארצך" – שיהיו הערים פרוסות במרחקים שווים זו מזו, שלא תהיה פינה בארץ שהמרחק ממנה גדול מדי. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין אדם צריך להיות במרחק בלתי אפשרי ממקום המקלט שלו, ולכן פרסה התורה את הפתחים על פני כל הארץ כולה.

הכתוב מבטיח: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון" (דברים יח, טו), ומיד לאחר מכן מזהיר: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו... ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ). ומיד עולה השאלה המעשית: "איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'" (דברים יח, כא).

והכתוב משיב בפשטות: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה'" (דברים יח, כב). המבחן הוא התקיימות הדברים בפועל. הרמב"ן מבאר ברוח דבריו שאין כאן מבחן של רושם או של כריזמה, אלא של אמת פשוטה וברורה שהזמן לבדו מברר אותה.

ודייק הכתוב "מקרבך מאחיך" – מתוך העם ולא מעליו. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהנביא איננו אדם שנעשה זר לעמו מרוב מדרגתו הגבוהה. משה רבנו, שהוא אב לכל הנביאים, נשאר "מאחיך" – ולכן נביא שמתנשא מעל הציבור ומתנתק ממנו כבר בזה עצמו מעורר סימן שאלה.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את הצד המעשי שבכל דור ודור: תמיד יימצא מי שמדבר בשם שמים ומבטיח ידיעות ועתידות. המבחן שנתנה התורה איננו כמה משכנע הוא נשמע, אלא מה קרה בפועל ולאן בדיוק הוא מוליך. דברים גדולים נאמרים בקלות, והזמן הוא זה שבודק אותם.

ומיד הקדימה התורה לכל זה את איסורי הקוסם והמעונן והדורש אל המתים (דברים יח, י-יא). מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מדגיש שהאיסורים הללו נוהגים בכל דור ובכל זמן, ואין להתפעל כלל מדברי מגידי עתידות. התורה נתנה לנו נביא אחד ודרך אחת, וסגרה במפורש את כל השאר.

פרשת שופטים נקראת בכל שנה בתחילת חודש אלול, בימים שבהם מתחילים לתקוע בשופר ולומר סליחות. והצירוף אינו מקרי כלל: פרשה שכולה משפט, דיינים, עדים ומלך נקראת דווקא כשהאדם עומד לפני משפטו שלו. אותה מערכת שהוא מפעיל על אחרים כל השנה תופנה כעת אליו עצמו.

ולכן פותחת הפרשה ב"תתן לך", בלשון יחיד דווקא. הרב מאיר אליהו מעורר על כך שאלול הוא בדיוק הזמן שבו אדם מתמנה להיות דיין על עצמו. במשך כל השנה קל לשפוט את כולם חוץ מעצמו, ובאים הימים האלה ומחזירים את הכיוון פנימה: הפעם אתה בבית הדין, ולא רק בקהל.

ומצוות ערי המקלט שבפרשה נעשית משל לימים אלה ממש. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאלול הוא כעין עיר מקלט שבזמן – מקום שאליו בורח אדם מפני מה שעשה בשגגה במשך השנה. ומי שיודע שיש לו לאן לברוח, אינו מתייאש גם כשהוא יודע היטב שנכשל ושגה.

והכתוב "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג) הוא כל עבודתו של אלול. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שאין נדרשת בימים אלו חכמה גדולה ולא חשבונות מסובכים, אלא תמימות פשוטה: לבוא כמו שאתה, בלי לחפש דרכים לעקוף את החשבון האמיתי.

ולסיום נזכור את עגלה ערופה, שבה מכריזים "ידינו לא שפכו". הזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שהדין נמדד לא רק במעשים שנעשו אלא גם בהזנחה, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שתיקון האדם כולל גם את מה שהיה עליו לעשות ולא עשה. אלול הוא הזמן לבדוק גם את מה שלא היה.