דבר תורה לפרשת תזריע-מצורע

הרב מאיר אליהו מעלה שאלה שחז"ל כבר התמודדו איתה: בסוף פרשת שמיני למדנו אילו בעלי חיים מותרים ואסורים, ומיד אחר כך "אישה כי תזריע" – לידת האדם. מדוע?

רש"י (ויקרא יב, ב) מביא בשם רבי סימלאי: "כשם שיצירתו של אדם הייתה אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף." כלומר, כמו שהאדם נברא אחרון במעשה בראשית, כך דיניו נלמדים אחר דיני הבהמות.

הרב מאיר אליהו מוסיף מסר עמוק יותר: אם אדם זוכה – הוא מעל כל הבריאה. אך אם חטא – אומרים לו "יתוש קדם לך", כלומר, אפילו הבהמות קדמו לך בבריאה. האדם נמצא בנקודת הכרעה הזו: הוא יכול לעלות לגדולה או לרדת למטה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל דן בשאלה זו בהרחבה. הפסוק אומר: "וביום השמיני יימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג). למה דווקא שמונה?

מרן מביא כמה טעמים. ראשית, הזוהר הקדוש מסביר שהקדוש ברוך הוא רצה שהתינוק יעבור שבת אחת, כדי שהנשמה החדשה תטעם קדושת שבת. שנית, הרמב"ם (מורה נבוכים ג' פרק מי) כותב שהתינוק עדיין חלש וצריך להתחזק.

טעם שלישי שמביא מרן: השולחן ערוך (יורה דעה קעא, סעיף יא) פוסק שברית מילה דוחה שבת – היא מצווה שדוחה את השבת, ולכן היא מוחלפת גם אם יום השמיני חל בשבת.

הרב אליהו עמר מסביר שהרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק טז) מונה שבע דברים שגורמים לצרעת, ולשון הרע הוא החמור שבהם. אך למה דווקא על העור?

הרב עמר מסביר בשם החפץ חיים (שמירת הלשון, שער א'): העור הוא הגבול בין הפנים לחוץ. מי שמדבר לשון הרע – פוגע ב"גבול" שבין האדם לחבריו. הוא פוגע במערכת היחסים החברתיים, ולכן הנגע מופיע דווקא בעור – בגבול שבין פנים לחוץ.

והרב מוסיף: הנגע מתחיל בבית, אחר כך עובר לבגדים, ורק אחר כך לגוף (ויקרא יד, לה-מז). התורה נותנת הזדמנות לאדם להפסיק לפני שהנגע מגיע לגופו.

הרב מאיר אליהו מסביר שהתורה מדגישה: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו). שאר הטמאים – טמא מת, זב, נידה – יכולים להיות ביחד במחנה. אך המצורע יושב לבד מכולם. למה?

הגמרא (ערכין טז) שואלת: מה נשתנה מצורע משאר טמאים שהוא יושב בדד? "הוא הפריד בין איש לאשתו, בין איש לרעהו – ישב בדד." מי שגרם לאנשים להיפרד – מפרידים אותו.

הרב מאיר אליהו מוסיף נקודה עמוקה: הישיבה בדד אינה רק עונש, אלא גם תיקון. האדם שדיבר לשון הרע צריך להרגיש מה זה בדידות. כשאדם יושב לבד הוא מתחיל להבין כמה הוא צריך את האנשים סביבו, וכמה הם צריכים אותו.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מעלה שאלה מרתקת: התורה אומרת "והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא יג, ב). מדוע לא לרופא עור, לא לחכם – אלא דווקא לכהן?

מרן מסביר שהצרעת אינה מחלה רפואית אלא מחלה רוחנית. הכהן הוא איש שלום – "אוהב שלום ורודף שלום", כמו שנאמר על אהרן. הוא האיש הנכון לטפל במחלה שנגרמה על ידי פגם ביחסים האנושיים.

המשנה (נגעים פרק ג' משנה א') אומרת: "כל אדם ראוי לראות נגעים, חוץ מנגעי עצמו." מרן מצטט: כל אדם יכול לראות את הפגמים של אחרים, אך אדם מעולם לא רואה את של עצמו. לכן צריך כהן – איש חיצוני, אוהב ואובייקטיבי – שיגיד לאדם את האמת.

הרב אליהו עמר מפתח בפסוק מפתיע: האונקלוס מתרגם (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע" – "מצורע" זה "מוציא רע", מוציא שם רע על אנשים. הדיבור הוא הדבר היחידי שמבדיל את האדם מהחי.

הרב עמר מביא את המדרש המפורסם: המדרש (ויקרא רבה טז, א) מספר שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא ברא אותו בדיבור – "בדבר ה' שמים נעשו." ולאדם ניתן אותו הכוח – "ויהי האדם לנפש חיה" = "לרוח ממללא" שמתרגם אונקלוס: "לרוח מדברת" – הכוח המיוחד של האדם הוא הדיבור.

לכן, מוסיף הרב עמר, כשאדם משתמש בכוח הדיבור לרעה – הוא לוקח את הכלי הקדוש ביותר שניתן לו והופך אותו להרס. זו הסיבה שהעונש כל כך חמור.

הרב מאיר אליהו מסביר שהציפורים אינם מקריים – הם סמל. רש"י (ויקרא יד, ד) מפרש: "לפי שנגעים באים על ידי מעשה פטפוט הפה, לפיכך טהרתו צריכה ציפורים שמצפצפות בקולן תמיד."

הרב מאיר אליהו מעמיק: הציפור הנשחט מסמל את הדיבור הרע שצריך "למות" – להיפסק. והציפור המשתלח מסמל את הדיבור הטוב – התפילה, התורה, השיחה הטובה – שצריך לשלח לעולם. הפה יכולה להמית ולהחיות – זה תלוי באדם.

ובשם אביו, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, היה אומר: העץ הארז, השני התולעת והאזוב – כל אלו מרמזים על שפלות וענווה. המצורע צריך להישבר כדי להיבנות מחדש כאדם אחר.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שלהלכה, אין צרעת בימינו כפי שהייתה בזמן המקדש. הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק יא) מבהיר שצרעת הייתה נס על-טבעי, לא מחלה רגילה. היא הייתה אות אלוקי שמראה לאדם שהוא חוטא.

אם כך, למה ללמוד? מרן מביא את הגמרא (סנהדרין קט): "דרוש וקבל שכר." גם מה שלא נוהג למעשה היום – יש ללמוד, כי הלימוד עצמו מטהר את הנשמה ומועיל.

ומוסיף מרן: אף שאין צרעת בימינו, העונש על לשון הרע לא נעלם. אדרבה – הוא מתבטא בצורות אחרות: מחלוקות, קשיים בזוגיות, פגיעה בפרנסה. העונש לא נעלם – אך הוא רק השתנה.

הרב מאיר אליהו מסביר שהפסוק אומר: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה). הגמרא (מועד קטן דף ה') מסבירה: "צריך להודיע את צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים." כלומר – הקריאה הזו אינה בושה אלא בקשת עזרה.

הרב מאיר אליהו מעמיק: האדם שדיבר לשון הרע עשה זאת בסתר – בלחש באוזנים. עכשיו התורה אומרת לו: תודיע בקול רם, בפרהסיה – וכך תחווה את כאב הבושה שגרמת. הזוהר הקדוש (פרשת מצורע) מסביר שהודאה בפה היא הצעד הראשון לתשובה.

מוסיף הרב מאיר אליהו: הכפילה של המילה "טמא טמא" מלמדת שהתיקון מתחיל מהכרת החטא. מי שלא מודה בחטאו – לא יכול להיתקן. הקריאה בקול רם היא אקט של אומץ ושל הכנעה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מבחין בין שני איסורים שלעיתים מבלבלים אותם. הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכה א') מגדיר: לשון הרע – זה מי שמספר דברים של גנאי על חברו, אפילו אם הם אמת. רכילות – זה מי שאומר לחברו: "פלוני אמר עליך כך וכך."

מרן מביא את דברי החפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל א') שמבאר: רכילות חמורה יותר, כי היא גורמת למחלוקת ושנאה בין אנשים. הרמב"ם מונה את רכילות כאחד מתריג עשרת הדברות.

מרן מוסיף דוגמה מעשית: דואג בן יוסף, שבגלל רכילותו נהרגו עשרות אלפים מישראל במדבר (סנהדרין דף יב). הרכילות הרסה את עשרת השבטים וגרמה לחורבן של האומה כולה.

הרב אליהו עמר מביא את דברי הגמרא (ערכין דף טז עמוד א'): "מה תקנתו של מצורע – ישפיל עצמו מגבהותו כארז וישפיל עצמו כתולעת וכאזוב." הארז – העץ הגבוה ביותר – מסמל את הגאווה שהביאה ללשון הרע.

הרב אליהו עמר מסביר: האזוב הוא הצמח הנמוך ביותר – מסמל את השפלות והענווה שהאדם צריך להגיע אליהן. ושני התולעת – צבע אדום שמפיקים מתולעת – מרמז שהחטא שלו הוריד אותו למדרגה שפלה כתולעת.

הרב אליהו עמר מוסיף בשם רבינו בחיי: שלמה המלך של חכמים – "מן הארז ועד האזוב" (מלכים א' ד, לג) – התורה הוטלה על כל הבריאה, מהגדול ועד הקטן. וכך גם המצורע – צריך להשפיל את עצמו מקצה לקצה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שיש מצבים שבהם מותר לספר דברים שליליים על אדם אחר, וזה נקרא "לשון הרע לתועלת." החפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל י') מונה שבעה תנאים שחייבים להתקיים כדי שהדבר יהיה מותר.

מרן מפרט את התנאים: ראשית, שהמספר ראה את המעשה בעצמו ולא מפי שמועה. שנית, שהכוונה היא לתועלת בלבד ולא מתוך שנאה. שלישית, שאין דרך אחרת להשיג את התועלת בלי לספר.

רביעית, שלא יגרום נזק יותר ממה שהיה בפועל. חמישית, שינסה תחילה להוכיח את האדם ישירות. שישית, שלא יבוא לו נזק מהדיבור – כגון איבוד משרה. ושביעית, שהמספר לא יוכל להשיג את התועלת בדרך אחרת.

הרב מאיר אליהו מעלה שאלה מרתקת: התורה אומרת "כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד). רש"י מפרש שזו דווקא בשורה להם! מדוע? כי האמוריים הטמינו אוצרות של זהב בקירות הבתים במשך ארבעים שנה, וכשישראל נתצוו לנתוץ את הבית – מצאו את המטמון.

הרב מאיר אליהו מעמיק: אבל יש כאן רובד עמוק יותר. הזוהר הקדוש (פרשת מצורע) מסביר שנגעי בתים באים דווקא בארץ ישראל, כי השכינה שורה על הארץ, וכשיש פגם רוחני – הקדושה מסתלקת והנגע מופיע בבית.

הרב מאיר אליהו מוסיף: הנגע בבית הוא כמו "דרוש וקבל שכר" – בדוק מה קורה בתוך הבית שלך. אולי יש שם אווירה של שלום בית, פגיעה בצניעות הפרט, או ממון שנצבר שלא בדין?