דבר תורה לפרשת וזאת הברכה

הפרשה החותמת את התורה נפתחת בציון זמן מדויק: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג, א). ורש"י על אתר מדייק בלשון "לפני מותו" ומבאר: סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי. הרי שהברכה נדחתה עד לרגע האחרון ממש, ולא נאמרה קודם לכן.

ולכאורה תמוה מאוד: משה הנהיג את ישראל ארבעים שנה, ובכל אותן שנים היו לו הזדמנויות רבות לברך אותם ולומר להם דברים טובים. מדוע חיכה עד יומו האחרון, כשכבר אין בידו שום זמן, ורק אז אמר להם את כל מה שהיה בליבו עליהם במשך אותן שנים ארוכות?

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שזו בדיוק דרכם של בני אדם בכל הדורות. אנשים דוחים את המילים הטובות למועד מתאים יותר, לרגע שקט יותר, ליום שבו יהיה זמן, והמועד הזה כמעט לעולם אינו מגיע. ולשון רש"י כאן היא תוכחה חדה: אם לא עכשיו אימתי, שכן הזמן אוזל תמיד.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שדברי אדם בשעת פרידתו נאמרים בכוח אחר לגמרי. אין בהם עוד חשבונות ואין בהם מה להרוויח, ולכן הם נשמעים ונחרתים כפי שאינם נחרתים בשום שעה אחרת. וכל מי שהיה שם באותו יום נשא את הברכה הזאת איתו לכל ימיו ומסר אותה הלאה.

ומדייק הכתוב עוד: לפני שהוא מברך אותם, הוא נקרא "איש האלהים", תואר שלא נזכר בו בכל התורה עד עתה. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שאדם מגיע אל מלוא קומתו דווקא בשעה שהוא מברך אחרים, ולא בשעה שהוא מקבל ברכה לעצמו.

בתוך הברכה בא פסוק שנעשה לפסוק הראשון שכל ילד יהודי לומד: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד). וכבר לימדה הגמרא במסכת סוכה שקטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, ומהי אותה תורה, הפסוק הזה עצמו. הרי שכל הכניסה לעולם התורה מתחילה במילים אלו.

ודקדקו רבותינו בלשון "מורשה" שאיננה הלשון הרגילה. וכך דורשת הגמרא במסכת ברכות: אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהתורה מאורסה לישראל. הרי שאין הקשר אליה קשר של קניין שנפל לאדם מאליו, אלא קשר של אירוסין, שיש בו בחירה, התחייבות ועבודה שנעשית בכל יום.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו את ההבדל שבין ירושה למורשה. ירושה נופלת ליורש בעל כורחו ואינה דורשת ממנו דבר, ואילו מורשה היא דבר שנמסר לאדם על מנת שיעביר אותו הלאה. היורש הוא סוף השרשרת, והמקבל מורשה הוא חוליה בתוכה, ובזה כל ההבדל שבעולם.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהמילה "קהלת יעקב" מלמדת שהתורה שייכת לכולם ולא לקבוצה אחת בתוך העם. אין כאן נחלה של בני מעלה ואין כאן ירושה של משפחה מיוחסת, אלא דבר שהופקד בידי הקהל כולו, ולכל אחד ואחד בו חלק שאיש אינו יכול ליטול ממנו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שמצוות תלמוד תורה מוטלת על כל אדם מישראל, ואינה תלויה כלל בכישרון או בייחוס. ולכן הפסוק הזה נאמר לילד קטן בראשית דרכו: כדי שידע מן היום הראשון שהדבר הזה שלו, ולא של אחרים שיסבירו לו אותו.

משה עובר על השבטים ומברך אותם בזה אחר זה, מראובן ועד אשר, ומי שסופר את השמות מגלה ששבט שמעון איננו ברשימה כלל. והדבר תמוה מאוד: אף אם היה בו חטא, וכי בשעה האחרונה של חייו ישאיר משה שבט שלם מישראל בלי אף מילה אחת של ברכה לפני שהוא נפרד מהם?

ורש"י על אתר מבאר שלא בירכו מפני מעשה זמרי בן סלוא, שהיה נשיא בית אב לשמעוני. אלא שרמזו בברכת יהודה, שנאמר "שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז), ובלשון "שמע" נרמז שמעון. הרי שהברכה ניתנה, אך לא בשמו המפורש ולא בפני עצמה, אלא בתוך ברכתו של אחר.

ויש בזה עומק גדול. נחלת שמעון ניתנה בסופו של דבר בתוך נחלת יהודה, כפי שמפורש בספר יהושע, ונמצא ששני השבטים חיו יחד בפועל. הרמב"ן מבאר ברוח דבריו שאין כאן דחייה אלא צירוף: שבט שנכשל אינו מנותק מן העם, אלא נסמך אל שבט אחר שיישא אותו.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שזו דרך של תוכחה שאינה סוגרת את הדלת. משה אינו מוחק את מה שקרה ואינו מעמיד פנים שלא היה, אבל גם אינו מוציא את שמעון מכלל ישראל. הוא מותיר את הדבר בלי הכחשה ובלי הכרזה, ומשאיר לזמן ולתשובה לעשות את שלהם.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שהיעדרות מרשימה היא לפעמים המסר החזק ביותר. כולם ראו מי לא הוזכר, וכולם ידעו מדוע, ולא נדרשה על כך אפילו מילה אחת. אך גם כאן, מיד באותו פסוק עצמו, הוטמן הרמז שממשיך להחזיק את השבט בפנים ולא מחוץ לגבולות המחנה.

ברכת השבטים נפתחת בלשון מפתיעה: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו). ולכאורה זו פתיחה קשה לברכה, שכן היה ראוי לפתוח בשפע, בנחלה או בגבורה. ומה מקום יש לומר על שבט שלם שלא ימות, כאילו זו כל הברכה שאפשר לתת לו בשעה גדולה זו?

ורש"י על אתר מבאר: יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה. הרי שכל הברכה נסבה על דבר אחד, על אותו מעשה שנעשה שנים רבות קודם לכן, ועל כך שלא יעמוד לו לרועץ. משה מבקש כאן שהכישלון הישן לא ילווה את השבט לנצח נצחים.

והנה ראובן הוא הראשון בתורה שנאמר עליו לשון של תשובה, שכן חכמים דרשו שהיה הראשון שפתח בתשובה. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שדווקא משום כך הוא נפתח את הברכות: כדי שכל השבטים ישמעו תחילה שיש דרך חזרה, ורק אחר כך ישמעו מה מוטל על כל אחד מהם.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין מהותו של אדם נקבעת ברגע אחד שנכשל בו. הכישלון הוא מעשה שנעשה, ואילו האדם ממשיך אחריו והוא גדול ממנו. ולכן הברכה היא שהמעשה לא ייהפך לשם שנקרא עליו, אלא יישאר מעשה אחד בתוך חיים שלמים שיש בהם עוד הרבה.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזו אחת המתנות הגדולות שאדם יכול לתת לחברו: לא להזכיר לו שוב את מה שכבר תיקן. מי שממשיך להחזיק את הכישלון של הזולת חי, מונע ממנו את התשובה עצמה, ואף שהוא צודק לגמרי בעובדות שבידו.

בברכת לוי נאמר: "תמיך ואוריך לאיש חסידך... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג, ח-י). והנה שבט לוי הוא היחיד שאין לו נחלה בארץ ואין לו שדה וכרם, ובכל זאת הברכה שלו היא מן הארוכות והחמות שבכל הברכות שבפרשה.

והרמב"ם כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל שלא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולדעה את ה', הרי זה נתקדש קודש קודשים. הרי שמעמדו של לוי אינו סגור בפני אחרים, אלא הוא פתוח לכל מי שבוחר בו בפועל ובוחר בו בלב שלם.

ומדייק הכתוב בסדר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ורק אחר כך "ישימו קטורה באפך". המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שההוראה קודמת לעבודה, מפני שהלימוד הוא מה שממשיך גם כשאין מקדש. ואכן העבודה בטלה בחורבן, ואילו ההוראה נמשכה ולא פסקה מעולם.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שדווקא מי שאין לו נחלה נעשה נחלת כולם. שבט שאין לו אדמה אינו קשור למקום אחד, ולכן הוא מפוזר בכל הערים ונמצא בכל מקום שיש בו יהודים. ומה שנראה מבחוץ כחיסרון הוא בדיוק מה שאיפשר לו למלא את התפקיד שהוטל עליו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שההוראה היא אחריות ולא כבוד. מי שמורה הלכה נושא על כתפיו את מעשיהם של אחרים, ולכן נדרשו כאן "תמיך ואוריך", לשון של אמת ובירור. וכל כבוד שבא עם התפקיד הזה נועד לשרת אותו ולא להתקשט בו.

בברכת בנימין נאמר: "ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב). ורש"י על אתר מבאר ש"בין כתפיו שכן" הוא בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי. והשאלה עולה מאליה: מכל השבטים, מדוע נבחר דווקא בנימין, הצעיר שבכולם, לשאת על אדמתו את המקדש?

ואמרו רבותינו טעם נאה לדבר: בנימין הוא היחיד מכל האחים שלא היה נוכח במכירת יוסף, שכן עדיין לא נולד או לא היה שם באותה שעה. הרי שהוא היחיד שידיו נקיות לגמרי מאותו מעשה, ובמקום שאין בו שיור של מכירת אח, שם דווקא יכול לשכון בית שכולו אחדות.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהמקדש הוא מקום של חיבור, ולכן אינו יכול לעמוד על יסוד של פירוד. וכבר אמרו חכמים שבית שני חרב על שנאת חינם, ונמצא שהתנאי לקיומו הוא בדיוק אותו דבר שהיה תנאי לבנייתו מלכתחילה, והוא היחסים שבין אדם לאחיו.

ומדייק הכתוב בלשון "חפף עליו כל היום". הזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שיש מקומות שהשראת השכינה בהם מתמדת ואינה תלויה בשעה, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל בעניין קדושת המקום שאינה בטלה אף לאחר החורבן, שכן הקדושה הראשונה קידשה לעולם.

והרב מאיר אליהו מעורר על הלשון "ישכן לבטח". הביטחון האמיתי אינו נובע מחוזק ומהגנה אלא מן היחס: מי שיודע שהוא ידיד, שוכן לבטח גם כשאין לו כוח. ובנימין, שהיה הקטן והחלש שבשבטים, זכה לביטחון הזה דווקא משום שלא נשען מעולם על כוחו שלו.

לאחר שסיים משה לברך את כל השבטים, הוא חותם את דבריו במילים: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך" (דברים לג, כט). והדבר מפתיע: אדם שכל ספר דברים מלא בתוכחותיו, ושרק לפני פרק אחד אמר את שירת האזינו, מסיים דווקא בשבח גדול.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שכל התוכחה שקדמה לכאן נאמרה מתוך אמונה בהם ולא מתוך ייאוש מהם. ומי שמוכיח מפני שהוא מאמין, מסיים בשבח; ומי שמוכיח מפני שהוא כבר התייאש, מסיים בתוכחה. המילה האחרונה מגלה למפרע מאיזה מקום נאמרו כל הדברים שלפניה.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהשבח הזה אינו מחמאה אלא הגדרה. משה אינו אומר להם שהם טובים, אלא אומר להם מי הם: עם נושע, עם שיש לו מגן ויש לו מי שעוזר לו. ואדם שיודע מי הוא, נוהג אחרת לגמרי מאדם ששכח, וזו הצידה שהוא נותן להם לדרך הארוכה שלפניהם.

ומדייק הכתוב "עם נושע בה'", בלשון של מי שנושע ולא בלשון של מי שמושיע את עצמו. הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין זו הקטנה אלא מקור של כוח, שכן מי שיודע שאינו לבדו נכנס אחרת לגמרי לכל מערכה, ואינו נשבר בשעה שכוחותיו שלו אינם מספיקים עוד.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שכל מנהיג צריך לדעת במה לחתום. הדבר האחרון שנאמר הוא מה שנשאר באוזניים ומה שנישא הלאה, ומשה בחר שהמילה האחרונה שישמעו ממנו תהיה "אשריך" ולא אזהרה, אף על פי שהאזהרות היו נכונות.

לפני מותו עולה משה אל ההר: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ" (דברים לד, א). ומפרט הכתוב את כל האזורים שהראה לו, מן הגלעד ועד הים האחרון. ותמוה: אם נגזר עליו שלא ייכנס, מה תועלת יש בראייה מפורטת כל כך?

והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהראייה כאן היא מתנה ולא הגדלת צער. משה עמל ארבעים שנה כדי להביא את העם אל הארץ הזאת, ולפני מותו הוא רואה במו עיניו שהיא קיימת, שהיא טובה ושהם עומדים להיכנס אליה. הוא אינו נכנס בגופו, אבל הוא רואה שהדבר עמד.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שאדם צריך לראות את פרי עמלו גם כשאין הוא זה שיאסוף אותו. לא כל מי שנטע אוכל מן העץ, ולא כל מי שבנה גר בבית. אבל מי שראה שהעץ נקלט ושהבית עומד, קיבל את מה שעמל עליו, אף על פי שהוא עצמו לא ישב בצילו של אותו עץ לעולם.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין אדם משלים בעצמו את כל מה שהתחיל, וזה סדרו של עולם ולא כישלון של אדם. משה הוציא ממצרים, קיבל תורה והוליך במדבר ארבעים שנה, ואת הצעד האחרון עושה יהושע. ולא נגרע ממפעלו של משה דבר, שכן הדרך כולה שלו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שאדם נדון על מה שעשה בזמן שהיה לו ולא על מה שלא הספיק. ואין מי שמסיים את כל מה שהתחיל, ואף גדול הנביאים לא סיים; אבל מה שעשה נשאר קיים, ומישהו אחר ממשיך אותו הלאה אחריו בדרך שהוא סלל.

הכתוב מתאר את מותו של משה בפשטות מבהילה: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים לד, ה). ורש"י על אתר מבאר ש"על פי ה'" היינו בנשיקה, מיתה שאין בה צער כלל. והנה כל התארים שנשא משה בחייו נסתלקו כאן, ונשאר לו תואר אחד בלבד: עבד ה'.

ולכאורה זהו התואר הפחות שבכולם. הוא היה נביא, מחוקק, מנהיג, מושיע ורועה, ובשעה האחרונה הכתוב אינו קורא לו באף אחד מן השמות הללו. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שדווקא זהו התואר הגבוה שבכולם, שכן הוא התואר היחיד שאין בו שום דבר משל עצמו.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שכל שאר התארים מתארים מה אדם עושה, ואילו "עבד" מתאר למי הוא שייך. תפקידים מתחלפים ומסתיימים, וכשהם נגמרים נשארת השאלה מי היה האדם מאחוריהם. ומשה נשאר, אחרי שכל התפקידים הסתיימו, בדיוק מי שהיה כל השנים.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שמיתת נשיקה היא סילוק שאין בו קרע, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל בעניין פרידת הנשמה מן הגוף אצל הצדיקים, שהיא כדבר הנפרד ממה שכבר לא היה אחוז בו. ולכן לא נאמרה בה לשון של קושי אלא לשון של פה.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שאדם שואל את עצמו כל חייו מה הוא עושה, ורק לעיתים רחוקות למי הוא שייך. והשאלה הראשונה נענית לפי המצב באותה שנה, ואילו התשובה לשנייה נשארת אותה תשובה מגיל עשרים ועד מאה ועשרים, אם רק נבחרה נכון מלכתחילה.

הכתוב מוסיף פרט מפתיע: "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). ולכאורה קשה: קברי האבות ידועים ומצוינים, וקבריהם של צדיקים רבים ידועים לדורות, ודווקא קברו של גדול הנביאים נסתר ואיש אינו יודע היכן הוא.

וכך מלמדת הגמרא במסכת סוטה שנקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. ויש שביארו שנסתר קברו כדי שלא יעשו אותו בית עבודה זרה, שהרי אם ידעו את מקומו היו באים ומשתחווים שם. הרי שגדולתו עצמה הייתה עלולה להיהפך למכשול לדורות הבאים אחריו.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שכל תורתו של משה עמדה על ביטול העבודה זרה, ולא ייתכן שהוא עצמו ייעשה מוקד לה. ולכן נסתם קברו: כדי שהעם יישא איתו את מה שלימד ולא את מי שלימד. וזו נאמנות אחרונה לאותה דרך שעליה מסר את כל ימיו ואת כל כוחו.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שהעלייה לקברי צדיקים היא כדי לבקש רחמים במקום שהתפילה מקובלת בו, ולא כדי לבקש מן המת עצמו. ולכן הפרט הזה שבסוף התורה הוא הגבול שאסור לחצות, ודווקא בו נחתם ספרו של גדול הנביאים.

והרב מאיר אליהו מעורר על הצד האנושי בדבר: אדם עושה מפעל שלם, וברגע האחרון נגנז שמו מן המקום שבו הוא מונח. ולא נשאר ממנו אלא מה שנתן. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזו המדרגה האחרונה, שהמעשה נשאר והשם שלו נעלם.

התורה חותמת בהצהרה גורפת: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד, י). ולכאורה קשה: קמו בישראל נביאים גדולים מאוד, ישעיהו וירמיהו ויחזקאל, ובכל זאת קובע הכתוב שאין אף אחד מהם דומה למשה. ובמה בדיוק נחתך ההבדל?

והרמב"ם מנה את הדבר כאחד מעיקרי האמונה, וביאר שנבואת משה נבדלה מכל נבואה אחרת בארבעה דברים: שהיה מתנבא בהקיץ ולא בחלום, בלא אימה ובלא רעדה, בכל עת שירצה, ובבהירות גמורה ולא בחידה ובמשל. ולכן תורתו אינה ניתנת לשינוי בידי נביא שיבוא אחריו.

והדבר נוגע לעצם קיומה של התורה. אילו יכול היה נביא מאוחר לשנות את דברי משה, לא הייתה כאן תורה קבועה אלא שרשרת של תיקונים. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהייחוד הזה אינו כבוד למשה בלבד, אלא היסוד שעליו עומדת יציבותה של התורה כולה לדורות.

ודרשו חכמים דרשה מפליאה על לשון הכתוב: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו את בלעם. הגר"א מדייק ברוח דרכו שאין הכתוב מודד גובה של נבואה בלבד אלא מה נעשה בה, שכן בלעם קיבל נבואה וכיוון אותה לרעת עצמו, ואת מה שקיבל לא הפך לכלום.

והרב מאיר אליהו מעורר על ההבדל המעשי שבדבר: יש מי שמקבל כישרון גדול ואינו עושה בו כלום, ויש מי שמקבל פחות ובונה בו עולם שלם. ואין השאלה מה ניתן לך אלא מה עשית איתו, וזה בדיוק ההבדל שבין שני האנשים שהעמידה כאן הדרשה זה מול זה בנשימה אחת.

התורה כולה נחתמת בשלוש מילים: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב). ורש"י על אתר מבאר שהכוונה לשבירת הלוחות, שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם. והדבר מבהיל: התורה נחתמת בשבירתה של התורה עצמה.

ולכאורה היה מקום לחתום בקבלת הלוחות ולא בשבירתם, בקריעת ים סוף או במתן תורה. ואף מספרת הגמרא במסכת שבת שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו ואמר לו יישר כוח ששיברת. הרי שלא זו בלבד שהמעשה לא נזקף לחובתו, אלא שהוא נבחר לחתום בו את הספר כולו.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שהשבירה הייתה מעשה של אחריות ולא של כעס. משה ראה שאם יינתנו הלוחות באותה שעה, ייהפכו לעדות המחייבת אותם בדין חמור מאוד. ולכן שבר אותם כדי להציל, והעדיף את העם עצמו על פני החפץ היקר ביותר שהיה בידו מעולם.

והרב מאיר אליהו מעורר על הלשון "נשאו ליבו". לא נצטווה על כך, ולא שאל, אלא הכריע לבדו ברגע אחד, ולקח על עצמו את מלוא האחריות למה שעשה. וזו המדרגה האחרונה של מנהיג: לא לבצע הוראה בלבד, אלא לדעת גם מה בדיוק לעשות בשעה שאין שום הוראה כלל.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שמכאן למדנו שאין התורה מסתירה את מה שהיה קשה. היא נחתמת דווקא ברגע השבור ולא ברגע המושלם, ובזה עצמה היא מלמדת שאין שלמות שאין בה שבר, ושהשברים עצמם הם חלק מן הסיפור ולא הפרעה שנפלה לתוכו מבחוץ ופגמה בו.

ביום שמחת תורה קוראים את פרשת וזאת הברכה עד סופה, ומיד לאחר מכן מוציאים ספר תורה נוסף וקוראים בו את תחילת בראשית. ולכאורה תמוה: זהו הרגע היחיד בשנה שבו מסתיימת התורה כולה, ומדוע אין מניחים לו לעמוד לבדו, ולו לרגע אחד של סיום שלם ומוחלט?

ואמרו טעם נאה לדבר: כדי שלא יאמר השטן שסיימו ישראל את התורה ופטורים ממנה. וכל עוד לא נסגר הספר, אין מקום לומר שהעניין הסתיים. הרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו שזה בדיוק היחס הנכון אל כל דבר שערכו נמדד בהמשכיות, ולא בהגעה אל קו הסיום שבסופו.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהשמחה של היום הזה איננה על מה שהסתיים אלא על מה שממשיך. ולכן נקרא היום שמחת תורה ולא סיום תורה, ולכן רוקדים עם הספרים סגורים: שהשמחה איננה על מה שהובן והושג, אלא על עצם השייכות אל הדבר הזה ואל מי שעוסק בו.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שסופה של התורה נעוץ בתחילתה ותחילתה בסופה, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שהאות האחרונה שבתורה והאות הראשונה שבה מצטרפות יחד. ומכאן שאין כאן קו ישר שמגיע אל קצה, אלא מעגל שאין לו סוף ואין בו עצירה.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שכל שנה שאדם חוזר על הפרשיות, הוא מוצא בהן דבר שלא ראה בשנה שעברה. לא מפני שהאותיות השתנו, אלא מפני שהוא השתנה. ולכן החזרה איננה חזרה כלל, אלא קריאה ראשונה של מי שכבר איננו אותו אדם.