דבר תורה לפרשת בהעלותך

הרב מאיר אליהו פותח עם שאלת חז"ל המרכזית של הפרשה: רש"י (במדבר ח, ב) מביא את המדרש: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה – לא הוא ולא שבטו." אהרן ראה את כל שנים עשר הנשיאים מביאים קורבנות מפוארים, וחשב: אני ושבט לוי – לא חלק לנו בזה?

הרב מאיר אליהו מעמיק: אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות." אבל למה הדלקת המנורה גדולה מקורבנות הנשיאים? הרמב"ן (במדבר ח, ב) מסביר רעיון מדהים: הקדוש ברוך הוא רמז לאהרן על חנוכת החשמונאים – שבניו, הכהנים, ידליקו נרות שיאירו לעולם כולו. הנשיאים הביאו קורבנות שפסקו עם חורבן המקדש, אבל נרות חנוכה דולקים עד היום!

הרב מאיר אליהו מוסיף נקודה עמוקה: עצם העובדה שאהרן "חלשה דעתו" מראה את גדלותו. הוא לא היה מקנא בנשיאים – הוא היה עצוב שלא יכול לתת גם הוא. זו מידת "עין טובה" – לא "למה לו יש?" אלא "למה אין לי?" אדם שעצוב שהוא לא יכול לתרום – זה אדם שבאמת אוהב את הקדוש ברוך הוא.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שבפרשה מסופר על אנשים שהיו טמאים בפסח ולא יכלו להקריב קורבן פסח. הם באו למשה ואמרו: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו?" (במדבר ט, ז). משה שאל את ה', והקדוש ברוך הוא חידש מצווה חדשה: פסח שני – בי"ד באייר.

מרן מעמיק: זו אחת המצוות היחידות בתורה שניתנה בזכות בקשה של אנשים פשוטים! הם לא היו נביאים, לא גדולי הדור – הם היו אנשים טמאים שהרגישו חסרון. הגמרא (פסחים דף צג עמוד ב') דנה: מי היו האנשים האלה? יש דעה שהיו נושאי ארונו של יוסף, ויש דעה שהיו מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב ואביהוא. בכל מקרה – הם לא קיבלו את המצב, הם דרשו הזדמנות.

מרן היה אומר בדרשותיו: פסח שני מלמד עיקרון יסודי באמונה – אין דבר שעומד בפני התשובה. גם מי שהחמיץ הזדמנות, גם מי שהיה "טמא", גם מי שהיה רחוק – יכול לחזור. הקדוש ברוך הוא תמיד משאיר דלת פתוחה. הרמב"ם (הלכות קורבן פסח פרק ה') פוסק שפסח שני הוא רגל בפני עצמו – לא תיקון של פסח ראשון, אלא מצווה עצמאית. כלומר, ה"הזדמנות השנייה" אינה פחות חשובה מהראשונה.

הרב אליהו עמר מעלה נושא מרתק: בתורה יש שני פסוקים – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה'" ו"ובנוחו יאמר: שובה ה'" (במדבר י, לה-לו) – שמוקפים בסימן מיוחד: אות נו"ן הפוכה לפניהם ואחריהם. למה?

הרב אליהו עמר מביא את הגמרא (שבת דף קטז עמוד א'): "פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זה מקומה." רבי אומר: שני הפסוקים האלה הם ספר בפני עצמו! רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרשה זו עתידה להיעקר ממקומה ולהיכתב במקום אחר – ולמה נכתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות.

הרב אליהו עמר מעמיק: אם שני הפסוקים האלה הם ספר בפני עצמו, אז ספר במדבר מתחלק לשלושה ספרים! ולפי זה יש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. הזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך) מסביר שהנוני"ן ההפוכות מסמלות את הנשמה שמתהפכת – פעם פונה למעלה ופעם למטה. זו דרך החיים: עליות וירידות, אבל תמיד עם ארון הברית בראש.

הרב מאיר אליהו מסביר שהפסוק אומר: "ויהי העם כמתאוננים, רע באוזני ה'" (במדבר יא, א). רש"י מפרש: "מחפשים עילה להיפרד מאחרי ה'." הם לא התלוננו על משהו ספציפי – הם חיפשו סיבה להתלונן. כמו ילד שלא רוצה ללכת לבית ספר ומחפש כל תירוץ.

הרב מאיר אליהו מעמיק: הרמב"ן (במדבר יא, א) מסביר שהם התלוננו על "טורח הדרך" – הליכה של שלושה ימים ברציפות. אבל הסיבה האמיתית הייתה עמוקה יותר: הם פחדו מהכניסה לארץ ישראל. בהר סיני הם היו בטוחים – מן יורד, ענני כבוד מגינים, באר של מרים. עכשיו הם מתחילים ללכת לעבר המציאות – וזה מפחיד.

הרב מאיר אליהו מוסיף: הזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך) מלמד שה"אש" שבערה בהם ("ותבער בם אש ה'") לא הייתה עונש חיצוני – אלא ביטוי לאש הפנימית שלהם, לכעס ולמרירות שבערו בתוכם. מי שמלא תלונות – שורף את עצמו מבפנים.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר: העם אמר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים" (במדבר יא, ה). אבל רגע – רש"י שואל: "חינם"? הרי היו עבדים! מה זה "חינם"? ועונה: חינם מן המצוות. במצרים לא היו צריכים לקיים מצוות. זו הייתה התלונה האמיתית – הם רצו חיים בלי אחריות רוחנית.

מרן מעמיק: הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק כב) מסביר שהמן היה מאכל מושלם – הוא התאים לכל אחד, היה בו כל הטעמים, ולא היה צריך לטרוח בשבילו. אז למה רצו בשר? כי הם רצו את ה"נורמליות" של מצרים – את השגרה, את הפשטות, את החיים בלי ניסים. הם לא רצו לחיות ברמה רוחנית כל כך גבוהה.

מרן היה אומר: זו טעות נפוצה גם היום. אנשים אומרים "הלוואי שלא הייתי דתי, היה לי יותר קל." אבל הגמרא (ברכות דף יז עמוד א') אומרת: "כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו." מי שמוותר על הרוחניות כדי ש"יהיה לו קל" – מפסיד את המפתח האמיתי.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה מספרת: משה נצטווה לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. אלדד ומידד, ששני אנשים שלא הלכו לאוהל מועד, התנבאו במחנה (במדבר יא, כו-כט). יהושע אמר: "אדוני משה, כלאם!" ומשה ענה: "המקנא אתה לי? מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

הרב אליהו עמר מביא את הגמרא (סנהדרין דף יז עמוד א'): "מה היו מתנבאים? משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ." יהושע שמע שהם מנבאים את מות רבו – ולכן רצה לכלוא אותם. אבל משה, בענוותנותו העצומה, לא חשש לכבודו. הוא שמח שיש עוד נביאים בישראל.

הרב אליהו עמר מעמיק בשם הזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך): אלדד ומידד נשארו במחנה כי חשבו שהם לא ראויים. דווקא הענווה שלהם – העובדה שלא דחפו את עצמם לתפקיד – היא שגרמה לשכינה לשרות עליהם. זו מידתו של משה רבינו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם."

הרב מאיר אליהו מסביר שהפסוק אומר: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). זה הפסוק היחיד בתורה שמתאר תכונת אופי של משה. הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב' הלכה ג') מגדיר: ענווה אינה שפלות – אלא הכרה נכונה של מקומך. משה ידע שהוא הגדול ביותר – אבל חשב: אם מישהו אחר היה מקבל את הכישרונות שלי, אולי היה עושה יותר.

הרב מאיר אליהו מעמיק: למה דווקא כאן? כי מרים ואהרן דיברו עליו: "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר" (במדבר יב, ב). הם טענו שהם שווים לו. אדם רגיל היה כועס, מתעלב, מגיב. אבל משה? שתק. הזוהר הקדוש מלמד: הענווה של משה לא הייתה חולשה – היא הייתה הכוח הגדול ביותר שלו. דווקא כי הוא לא הגן על כבודו – הקדוש ברוך הוא הגן עליו.

הרב מאיר אליהו היה מספר: פעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, אביו, מה ענווה? ענה: ענווה זה לא לחשוב שאתה קטן. ענווה זה לדעת שאתה גדול – ולהתנהג כקטן. מי שחושב שהוא קטן – זו לא ענווה, זו חוסר הכרת עצמי. ענווה אמיתית היא: אני יודע מה קיבלתי מה' – ואני משתמש בזה לטובת אחרים, לא לכבוד עצמי.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר: מרים דיברה על משה לאהרן. היא אמרה שמשה פירש מאשתו ציפורה, והתלוננה: "הרק אך במשה דיבר ה'?" (במדבר יב, ב). הכוונה שלה הייתה טובה – היא דאגה לציפורה! ובכל זאת נענשה בצרעת. למה?

מרן מביא את הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י'): "הזהרו מנגעי צרעת... זכרו מה שעשה ה' אלוקיכם למרים בדרך. הלא היא דיברה באחיה, שהיא גדולה ממנו בשנים, וגדלתו על ברכיה, וסכנה בנפשה להצילו מן הים – והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה... ואף על פי כן מיד נענשה."

מרן מעמיק: החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל א') לומד ממעשה מרים עיקרון יסודי: אם מרים הנביאה, שדיברה מתוך אהבה ודאגה, ולא ברבים אלא רק לאהרן – נענשה כך, על אחת כמה וכמה אדם רגיל שמדבר בגנות חברו ברבים ומתוך כוונה רעה. מרן היה מזהיר: כל מי שחושב ש"זה לא נורא, אני רק אומר את האמת" – ייזכר במרים.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה מצווה: "עשה לך שתי חצוצרות כסף... והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" (במדבר י, ב). החצוצרות שימשו לכמה תפקידים: לאסוף את העם, לתת פקודת מסע, לתקוע בזמן מלחמה, ולתקוע בימי שמחה וחגים.

הרב אליהו עמר מביא את הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א' הלכה א'-ב'): תקיעה בחצוצרות בזמן צרה היא מצוות עשה מהתורה. זה לא רק אמצעי טכני – זו תפילה. הרמב"ן (במדבר י, ט) מסביר: כשישראל תוקעים בחצוצרות – הם מכריזים: אנחנו לא סומכים על כוחנו, אלא על הקדוש ברוך הוא.

הרב מאיר אליהו מסביר: רש"י (במדבר ח, ב) מפרש: "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאיליה." כלומר, אהרן לא רק מדליק – הוא מעלה. הוא צריך להחזיק את האש ליד הפתילה עד שהשלהבת תעלה בעצמה ולא תצטרך אותו יותר.

הרב מאיר אליהו מעמיק: זה משל עמוק לחינוך ולהנהגה. הזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך) מסביר: הנרות הם נשמות ישראל. תפקיד המנהיג – הרב, ההורה, המורה – הוא להדליק את הנשמה של כל אחד עד שהיא תאיר בעצמה. מנהיג שיוצר תלות – לא מנהיג. מנהיג אמיתי מגדל אנשים שלא צריכים אותו.

הרב מאיר אליהו היה אומר בשם אביו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: מורה טוב הוא לא מי שהתלמידים שלו תמיד צריכים אותו, אלא מי שהתלמידים שלו גדלים ומאירים בעצמם. "עד שתהא שלהבת עולה מאיליה" – זו המטרה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר: משה רבינו התלונן: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר יא, יד). הקדוש ברוך הוא אמר לו: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז).

מרן מביא את הגמרא (סנהדרין דף יז עמוד א'): שבעים הזקנים הם היסוד של הסנהדרין – בית הדין הגדול. הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק א') מסביר שהצורך בשבעים זקנים מלמד עיקרון: שום אדם, גדול ככל שיהיה, לא יכול לשאת הכל לבד. גם משה רבינו, שדיבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, הצטרך עזרה.

מרן היה אומר: זו הודאה בכך שבני אדם צריכים אחד את השני. מי שחושב שהוא יכול לעשות הכל לבד – מתנשא. ומי שמבקש עזרה – מראה גדלות. דווקא כי משה היה הענו מכל אדם, הוא יכול היה להגיד: "כבד ממני."

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור" (במדבר ח, יח). במקור, הבכורות היו אמורים לשרת במקדש. אחרי חטא העגל – הבכורות איבדו את הזכות, והלויים שלא חטאו קיבלו אותה.

הרב אליהו עמר מביא את הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם שנדבה רוחו אותו... הרי זה מקודש קודש קודשים." כלומר, כל אדם יכול להיות "לוי" – מי שמקדיש את חייו לעבודת ה'.

הרב מאיר אליהו מסביר: כשהארון היה נוסע, משה היה אומר: "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה). וכשנח: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י, לו). שני הפסוקים האלה הם מהתפילות החשובות ביותר – אנחנו אומרים אותם כל שבת בהוצאת ספר התורה!

הרב מאיר אליהו מעמיק: הזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך) מסביר שהארון מסמל את התורה. כשהתורה "נוסעת" – כלומר, כשיהודי לומד ומפיץ תורה – אז "ויפוצו אויביך." האויבים של ישראל מתפזרים כשיש תורה. וכש"נח" – כלומר, כשהתורה נמצאת בבית המדרש – "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" – השכינה שורה על עם ישראל.

הרב מאיר אליהו מוסיף: הגמרא (סוטה דף מב עמוד א') מלמדת שבזמן מלחמה היו יוצאים עם ארון הברית. הכוח של ישראל אינו בצבא – אלא בתורה. כשהארון נוסע בראש – ישראל מנצחים. כשהארון מאחור – הם מפסידים.