דבר תורה לפרשת בהר-בחוקותי

הרב מאיר אליהו פותח בשאלת חז"ל המפורסמת ביותר על הפרשה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור" (ויקרא כה, א). רש"י שואל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני!" תשובתו: מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

הרב מאיר אליהו מעמיק הרבה מעבר לפשט: התורה בחרה דווקא בשמיטה כדי ללמד את העיקרון הזה, כי שמיטה היא המצווה הקשה ביותר לביצוע. תחשבו – חקלאי שחי מהאדמה שלו, שכל פרנסתו תלויה ביבול, והתורה אומרת לו: שנה שלמה לא תעבוד! לא תזרע, לא תקצור, לא תבצור. זה דורש אמונה עצומה בקדוש ברוך הוא. הזוהר הקדוש (פרשת בהר) מסביר שהשמיטה מקבילה לשבת – כשם ששבת היא עדות שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, כך שמיטה היא עדות שהארץ שייכת לקדוש ברוך הוא ולא לנו.

הרב מאיר אליהו מוסיף נקודה מרתקת: דווקא כי שמיטה כל כך קשה, התורה רצתה להדגיש שגם היא ניתנה עם כל פרטיה מסיני. אדם יכול לחשוב: "טוב, המצוות הרוחניות – תפילה, שבת, כשרות – ברור שהן מסיני. אבל שמיטה? זו רק מצווה חקלאית, אולי היא פחות חשובה." בא הכתוב ואומר: לא! גם שמיטה, עם כל הפרטים הקטנים שלה, ניתנה ישירות מפי הגבורה בסיני.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה אומרת: "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, י). הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י') מפרט: ביובל חוזרות כל הקרקעות לבעליהן המקוריים, עבדים עבריים משתחררים, והחברה כולה חוזרת למצב של שוויון.

מרן מעמיק: למה התורה עושה את זה? כי בלי יובל, לאט לאט כל הרכוש היה מתרכז בידיים של מעטים. העשירים היו נהיים יותר עשירים, והעניים היו נהיים יותר עניים, עד שהחברה הייתה מתפרקת. ספר החינוך (מצווה ש"ל) מסביר: הקדוש ברוך הוא רצה שנדע שהארץ שלו, ואנחנו רק שוכרים. היובל מזכיר לנו את זה כל חמישים שנה.

מרן מוסיף דוגמה מעשית מרתקת: תארו לכם משפחה שנאלצה למכור את השדה שלה בגלל חובות. הילדים גדלו בעוני, בלי קרקע, בלי תקווה. והנה מגיע היובל – והשדה חוזר אליהם! יש להם הזדמנות חדשה, דף חדש. זו לא רק כלכלה – זו תקומה רוחנית של משפחה שלמה. הגמרא (ראש השנה דף ט עמוד ב') מלמדת שביובל תוקעים בשופר, כמו בראש השנה – כי זה יום של חידוש, של התחלה מחדש.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך וחי אחיך עימך" (ויקרא כה, לו). השאלה חזקה: אם שני אנשים מסכימים ביניהם – למה התורה מתערבת? הרי אף אחד לא נפגע!

הרב אליהו עמר מביא את דברי הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק ד' הלכה ב'): הריבית נראית כעסקה הוגנת, אבל במציאות היא יוצרת מערכת של ניצול. מי שלווה – לווה כי הוא נמצא במצוקה. ומי שמלווה בריבית – מנצל את המצוקה הזו כדי להתעשר. התורה אומרת: לא! כשאח שלך נמצא בצרה – תעזור לו בלי לנצל את המצב.

הרב אליהו עמר מעמיק: הגמרא (בבא מציעא דף סא עמוד ב') שואלת: למה התורה הזכירה את יציאת מצרים דווקא ליד איסור ריבית? ומתרצת: הקדוש ברוך הוא אומר – אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינו בכור, אני גם מבחין בין מי שמלווה בריבית ותולה את הכסף באדם אחר כדי להתחמק. אי אפשר להסתתר מהקדוש ברוך הוא.

ספר החינוך (מצווה שמ"ג) מוסיף עיקרון חשוב: הריבית היא חטא שנראה "נקי" – אין בו גניבה, אין בו אלימות, שני הצדדים הסכימו. וזה בדיוק הסכנה שלו. כשאדם מרגיש שהוא צודק בעוד שהוא חוטא – זו הדרך הקלה ביותר להתרחק מהקדוש ברוך הוא.

הרב מאיר אליהו פותח עם שאלה יסודית: הפסוק אומר "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג). רש"י שואל: אם "מצוותי תשמרו" זה קיום המצוות – מה זה "בחוקותי תלכו"? ועונה: "שתהיו עמלים בתורה." כלומר, הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו לא רק לקיים מצוות, אלא ללמוד תורה בעמל ויגיעה.

הרב מאיר אליהו מעמיק באופן מיוחד: המילה "תלכו" מלמדת שלימוד התורה הוא הליכה – תנועה מתמדת, התקדמות. אדם לא יכול לעמוד במקום בלימוד תורה. מי שלא מתקדם – נסוג. הזוהר הקדוש (פרשת בחוקותי) מסביר: "תלכו" – שתלכו מדרגה לדרגה, מהשגה להשגה. התורה היא כמו סולם – אי אפשר להגיע לשלב הבא בלי לעבור את הקודם.

הרב מאיר אליהו מביא משל מרתק: משל לאדם שנכנס למערה חשוכה עם פנס קטן. הפנס מאיר רק צעד אחד קדימה. אם הוא עומד במקום – הוא תמיד יראה רק חושך. אבל אם הוא הולך – כל צעד מאיר לו חלק חדש מהמערה. כך התורה: כל שעת לימוד מאירה חלק נוסף מהאמת. מי שלא לומד – נשאר בחושך.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מתמודד עם אחד הקטעים הקשים ביותר בתורה: התוכחה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יד-מה). הפסוקים מתארים עונשים נוראיים – מחלות, רעב, גלות, חורבן. למה הקדוש ברוך הוא כותב דברים כאלה?

מרן מביא את הרמב"ן (ויקרא כו, טז) שמסביר עיקרון מהפכני: התוכחה אינה רשימת עונשים – אלא נבואה היסטורית. כל מה שכתוב בתוכחה התקיים! חורבן בית ראשון, גלות בבל, חורבן בית שני, גלות אדום. התורה מראה לנו שהיא יודעת את העתיד – וזו הוכחה לאמיתותה.

מרן מוסיף נקודה מכרעת: שימו לב שהתוכחה מסתיימת בתקווה! "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור" (ויקרא כו, מב). הגמרא (מגילה דף לא עמוד ב') מלמדת שקוראים את התוכחה לפני שבועות כדי ש"תכלה שנה וקללותיה." גם העונש הוא חלק מהתיקון.

מרן מביא משל שהיה אוהב לספר: אב שמזהיר את בנו: "אם לא תלמד – לא תצליח בחיים, תהיה עני, תסבול." האם האב שונא את הבן? ההפך! דווקא מתוך אהבה הוא מזהיר. כך הקדוש ברוך הוא – התוכחה היא ביטוי לאהבה, לא לשנאה.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כה, כג). זהו אחד הפסוקים העמוקים ביותר בתורה. הקדוש ברוך הוא אומר: הארץ שלי, אתם רק אורחים.

הרב אליהו עמר מביא את דברי הרמב"ן (ויקרא כה, כג): כל מצוות השמיטה, היובל ואיסור מכירת קרקע לצמיתות באות ללמד עיקרון אחד: אין לאדם בעלות מוחלטת על שום דבר בעולם. הכל מושאל לנו מהקדוש ברוך הוא. הרכוש, הכסף, הבריאות, הזמן – הכל פיקדון.

ספר החינוך (מצווה של"ט) מוסיף: כשאדם חושב שהוא בעלים מוחלט – הוא מתגאה, מזלזל באחרים, שוכח את הקדוש ברוך הוא. אבל כשהוא יודע שהוא רק שומר – הוא נזהר, הוא מכבד, הוא משתף.

הרב מאיר אליהו מסביר שהתורה אומרת: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך, והחזקת בו" (ויקרא כה, לה). רש"י מפרש: "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת יד." כלומר – אל תחכה שיגיע לרחוב. תעזור לו ברגע שאתה רואה שהוא מתחיל להתדרדר.

הרב מאיר אליהו מביא משל נפלא: משל לחמור שנושא משא כבד. כל עוד הוא עומד – אפשר לעזור לו ולתקן את המשא. אבל ברגע שהוא נופל – צריך חמישה אנשים כדי להרים אותו. כך עם בן אדם: עזרה מוקדמת שווה פי עשר מעזרה מאוחרת.

הרב מאיר אליהו מוסיף בשם הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ז'): שמונה מדרגות יש בצדקה, והגבוהה ביותר היא לתת לאדם עבודה או שותפות כדי שלא יצטרך לבריות. לא רק לתת כסף – אלא לתת כלים שבהם האדם יכול לפרנס את עצמו בכבוד.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה מתייחסת לשאלה הטבעית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ-כא).

מרן מדגיש: זהו אחד הניסים הגלויים ביותר שהתורה מבטיחה. בדרך כלל נס הוא דבר נסתר – אבל כאן הקדוש ברוך הוא אומר בפירוש: השנה השישית תתן יבול של שלוש שנים! כל השכנים הגויים יראו את זה! האבן עזרא (ויקרא כה, כא) מפרש: זוהי הוכחה חיה לאמיתות התורה – כי אף מחוקק אנושי לא היה מעז להבטיח הבטחה כזו שתיבחן כל שבע שנים.

מרן מוסיף: הגמרא (סנהדרין דף לט עמוד א') מספרת שפילוסוף גוי שאל את רבן גמליאל: "אלוקיכם גנב הוא, שכתוב 'ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו.'" ענתה לו בתו של רבן גמליאל: גנבים נכנסו לביתנו בלילה ולקחו כד של כסף והשאירו כד של זהב. אמר: הלוואי שיבואו כל לילה! כך הקדוש ברוך הוא – לקח צלע אחת ונתן אישה שלמה. כך גם בשמיטה: הקדוש ברוך הוא לוקח שנה של עבודה – ונותן תמורתה ברכה של שלוש שנים.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, מג). הרמב"ם (הלכות עבדים פרק א' הלכה ו') מגדיר: מהי עבודת פרך? עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאין בה צורך אמיתי אלא מטרתה להראות שררה. למשל: לומר לעובד "חפור כאן" כשאין שום צורך – רק כדי שיהיה עסוק.

הרב אליהו עמר מעמיק: שימו לב שהתורה מוסיפה "ויראת מאלוקיך" – כי רק הקדוש ברוך הוא יודע מה בלב האדם. יכול מעסיק לתת עבודה קשה ולטעון שהיא הכרחית, בעוד שבאמת הוא רק רוצה להשפיל. רש"י (ויקרא כה, מג) מפרש: "דבר זה מסור ללב, שהרי אין מכיר בו אם לצורך אם לא, לפיכך נאמר ויראת מאלוקיך."

הרב מאיר אליהו מסביר שהברכות בפרשת בחוקותי פותחות ב"ונתתי גשמיכם בעיתם" (ויקרא כו, ד). למה דווקא גשם? הרי יש ברכות חשובות יותר – בריאות, שלום, בנים!

הרב מאיר אליהו מביא את הגמרא (תענית דף ז עמוד א'): "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה." ועוד: "גדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים, שתחיית המתים לצדיקים ויום הגשמים לצדיקים ולרשעים." הגשם מסמל את החסד האלוקי שיורד מלמעלה בלי שום זכות – חינם.

הרב מאיר אליהו מוסיף: הזוהר הקדוש (פרשת בחוקותי) מסביר שגשם הוא שפע רוחני שיורד לעולם. כשהגשם יורד "בעיתו" – בזמן הנכון – זה מראה שיש הרמוניה בין העולם העליון לעולם התחתון. העולם עובד כמו שהקדוש ברוך הוא רצה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה מבטיחה: "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כו, יב). רש"י מפרש: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים מפני." כלומר, הברכה הגדולה ביותר היא קרבה טבעית ושלווה עם הקדוש ברוך הוא – בלי פחד.

מרן מעמיק: הרמב"ן (ויקרא כו, יב) מסביר שזו חזרה למצב של גן עדן לפני החטא. אדם הראשון הלך עם הקדוש ברוך הוא בגן עדן בלי מחיצות, בלי פחד, בלי בושה. הברכה של "בחוקותי" מבטיחה שנחזור למצב הזה.

מרן היה אומר: הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנפחד ממנו – הוא רוצה שנאהב אותו. כשילד מפחד מאביו – זה סימן שמשהו לא בסדר. כשילד אוהב את אביו ורוצה להיות איתו – זו מערכת יחסים בריאה. כך רוצה הקדוש ברוך הוא: "והתהלכתי בתוככם" – בקרבה, באהבה, בשמחה.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה מסיימת את ספר ויקרא בפרשת ערכין: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כז, ב). אדם יכול לנדור את "ערכו" – שווי קבוע לפי גיל ומין – לבית המקדש. למה?

הרב אליהו עמר מביא את הרמב"ן (ויקרא כז, ב): כשאדם עובר מצב קשה – מחלה, סכנה, צרה – הוא מרגיש צורך להודות לקדוש ברוך הוא. הוא אומר: "חיי שווים משהו, ואני רוצה להקדיש את הערך הזה לקודש." זהו ביטוי של הכרת הטוב.

ספר החינוך (מצווה ש"נ) מוסיף: הערכין מלמדים שלכל אדם יש ערך קבוע – לא לפי עושרו, לא לפי יופיו, לא לפי כישרונותיו. התורה קובעת ערך אחיד – ללמד שבעיני הקדוש ברוך הוא, כל אדם שווה.

הרב מאיר אליהו מסביר שאחרי כל התוכחה הקשה, התורה מסיימת במילים: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כו, מד). זהו אחד הפסוקים המנחמים ביותר בכל התורה.

הרב מאיר אליהו מעמיק: הגמרא (מגילה דף יא עמוד א') דורשת: "לא מאסתים" – בימי יוונים, "ולא געלתים" – בימי נבוכדנצר, "לכלותם" – בימי המן, "להפר בריתי איתם" – בימי פרסים, "כי אני ה' אלוקיהם" – לעתיד לבוא. בכל דור ודור – הקדוש ברוך הוא שומר על עמו.

הרב מאיר אליהו היה אומר: שבעים אומות ניסו להשמיד את עם ישראל – ואף אחת לא הצליחה. מצרים, בבל, פרס, יוון, רומא, הנאצים – כולם עלו ונפלו, ועם ישראל עדיין כאן. הזוהר הקדוש (פרשת בחוקותי) מסביר: הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל הוא כמו קשר בין אב לבן – אב יכול לכעוס על בנו, להעניש אותו, אבל לעולם לא יעזוב אותו.