דבר תורה לפרשת דברים – שבת חזון

הרב מאיר אליהו פותח עם פרדוקס מדהים: בספר שמות, כשה' שולח את משה לפרעה, משה מסרב: "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות ד, י). אני מגמגם. אני לא יודע לדבר. ועכשיו? הספר החמישי של התורה נקרא "דברים" – והוא כולו נאום אחד ארוך של משה. 37 יום של דיבור רצוף! הרב מאיר אליהו שואל: מה קרה למגמגם? איך אדם שלא הצליח לומר משפט – נואם ספר שלם?

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את המדרש (דברים רבה א, א): "כיוון שזכה לתורה – נרפא לשונו והתחיל לדבר דברים". מרן מסביר: התורה ריפאה את משה. לא ניתוח, לא תרפיה – תורה. מרן מוסיף נקודה מרגשת: משה לא היה מגמגם פיזית – הוא היה ענו. "לא איש דברים אנוכי" – אני לא ראוי לדבר. וכשהוא קיבל תורה – הוא הבין: אני לא מדבר בשמי – אני מדבר בשם ה'. וזה נותן כוח בלתי מוגבל.

הרמב"ן (בהקדמה לספר דברים) מסביר את המהות: ספר דברים נקרא "משנה תורה" – חזרה על התורה. אבל הרמב"ן מדגיש הבדל מהותי: בארבעת הספרים הראשונים – "וידבר ה' אל משה לאמור" – ה' מדבר, משה מוסר. בספר דברים – "אלה הדברים אשר דיבר משה" – משה מדבר! הרמב"ן שואל: אז זו תורה? הוא עונה: כן – כי משה הגיע לדרגה שבה הדיבור שלו הוא דיבור ה'. "שכינה מדברת מתוך גרונו".

המהר"ל מפראג (תפארת ישראל, פרק כא) נותן הסבר עמוק: הגמגום של משה היה מכוון. למה? כי אילו משה היה נואם מבריק – אנשים היו אומרים: "הוא שכנע אותנו בכריזמה". התורה הייתה מתקבלת בגלל האיש, לא בגלל האמת. המהר"ל מסביר: דווקא מגמגם – מוכיח שהמסר חזק מהשליח. וכשמשה סוף סוף מדבר – בסוף חייו, אחרי 40 שנה – כולם יודעים שזו לא כריזמה. זו אמת.

הרב אליהו עמר פותח עם חידה: הפסוק הראשון בספר דברים מונה רשימת מקומות: "בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א, א). הרב אליהו עמר שואל: מה זה המקומות האלה? חלקם לא קיימים בכלל! רש"י מגלה את הסוד: אלה לא מקומות – אלה חטאים! "במדבר" – שהתלוננו במדבר. "מול סוף" – שמרו בים סוף. "תופל ולבן" – שתפלו על המן שהוא לבן. "די זהב" – על עגל הזהב.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר את החכמה: רש"י (דברים א, א) אומר: "לפי שהן דברי תוכחות... סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". מרן מתלהב: משה יכול היה לומר ישר: "עשיתם עגל! התלוננתם! בגדתם!" והוא בחר ברמז. למה? "מפני כבודן של ישראל". מרן היה אומר: "זו התוכחה האמיתית" – שהאדם יבין לבד, בלי שתשפיל אותו. מי שמבין – מבין. ומי שלא מבין – לא היה מבין גם אם היית צועק.

הרמב"ן (דברים א, א) מוסיף ממד: משה מוכיח לפני מותו. הגמרא (ספרי, דברים א) אומרת: "אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה". למה? הרמב"ן מסביר שלושה טעמים: 1) כדי שלא יוכיחנו ויחזור ויוכיחנו – שלא ירגיש נרדף. 2) כדי שלא יתבייש ממנו כשיראנו – משה מת, אין מבוכה מתמשכת. 3) כדי שלא ישאיר בלבו טינה. הרמב"ן מדגיש: תזמון התוכחה חשוב כמו תוכן התוכחה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד את הכלל המעשי: הגמרא (ערכין דף טז עמוד ב') אומרת: "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח". הרב מרדכי אליהו היה מסביר: להוכיח זה אומנות. רוב האנשים חושבים שתוכחה = "אני אגיד לו את האמת בפרצוף". זו לא תוכחה – זו התפרקות. תוכחה אמיתית: בסתר, בעדינות, מתוך אהבה, ובזמן שהשני יכול לשמוע. "הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) – אם התוכחה מביישת – אתה החוטא.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה פותח בשאלה שמכה בבטן: "אחד עשר יום מחורב, דרך הר שעיר, עד קדש ברנע" (דברים א, ב). 11 יום! זה כל המרחק ממתן תורה עד שער הכניסה לארץ. 11 יום – והם עשו את זה ב-40 שנה! הרב מרדכי אליהו היה שואל: "למה משה מזכיר את זה בפתיחה?" הוא ענה: זו התוכחה הכי חדה בכל הספר. "תראו כמה קרוב הייתם – ותראו כמה לקח לכם".

הרב מאיר אליהו מעמיק: 40 שנה במקום 11 יום – זה פי 1,300! הרב מאיר אליהו שואל: איפה הלכו כל השנים האלה? והוא עונה: במעגלים. הם לא הלכו אחורה – הם הסתובבו במקום. זה הכי מסוכן: לא ליפול – אלא לדרוך במקום ולחשוב שאתה מתקדם. הרב מאיר אליהו מוסיף: החטא לא היה בהליכה – הוא היה בפחד. המרגלים – רגע אחד של פחד – עלה 38 שנים.

הרמב"ן (דברים א, ב) מפרש: משה מזכיר "אחד עשר יום" כדי להראות שה' רצה להכניס אותם מיד. הדרך הייתה קצרה. השער היה פתוח. הרמב"ן מדגיש: "עד קדש ברנע" – זה בדיוק המקום שממנו נשלחו המרגלים. הם הגיעו לשער – ולא נכנסו. הרמב"ן מוסיף ממד כואב: לא ה' עיכב אותם – הם עיכבו את עצמם. "ותרגנו באוהליכם" – הפחד היה מבפנים, לא מבחוץ.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ח) נותן הסבר מפתיע: ה-40 שנה לא היו בזבוז. המהר"ל מסביר: 11 יום – זו הדרך הפיזית. 40 שנה – זו הדרך הנפשית. להוציא את ישראל ממצרים לקח לילה אחד. להוציא את מצרים מישראל לקח 40 שנה. המהר"ל מדגיש: שינוי חיצוני מהיר – שינוי פנימי איטי. אפשר להעביר אדם למקום חדש ברגע – אבל להפוך אותו לאדם חדש לוקח דור.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל פותח: משה אומר לעם: "לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דברים א, ט). מרן שואל: משה רבנו – שהוריד תורה מן השמיים, שקרע ים, שדיבר עם ה' פנים אל פנים – אומר "אני לא יכול"?! הוא ממשיך: "ה' אלוקיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמיים לרוב" (א, י). מרן מסביר: משה לא מתלונן – הוא מברך! "אתם כל כך הרבה – שאני לא מספיק". זו לא תלונה – זו הכרה בגדולת העם.

הרב אליהו עמר מוסיף פרט מרתק: משה מפרט בדיוק איזה שופטים הוא רוצה: "אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" (א, יג). רש"י מפרש: "וידועים לשבטיכם" – שיהיו ניכרים לכם. שאתם מכירים אותם. הרב אליהו עמר מסביר: לא מספיק שהמנהיג יהיה חכם – צריך שהעם יכיר אותו ויסמוך עליו. סמכות בלי אמון – היא כפייה. סמכות עם אמון – היא מנהיגות.

הרמב"ן (דברים א, יג) מעיר הערה חדה: בספר שמות (יח, כא), יתרו הציע למשה למנות "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" – ארבע תכונות. וכאן משה מבקש רק "חכמים ונבונים וידועים" – שלוש. הרמב"ן שואל: איפה נעלמו "יראי אלוקים" ו"שונאי בצע"? הוא עונה בכאב: משה לא מצא! רש"י (א, טו) אומר: "ואקח את ראשי שבטיכם – אנשים חכמים וידועים" – ולא נבונים! אפילו את השלוש הוא לא מצא – מצא רק שתיים.

המהר"ל מפראג (דרך חיים, אבות פרק א) מסביר את ההבדל בין "חכם" ל"נבון": חכם – יודע מה שלמד. נבון – "מבין דבר מתוך דבר". המהר"ל מדגיש: חכמים יש הרבה – נבונים יש מעט. ידע אפשר לצבור – תבונה לא. לכן משה מצא חכמים – ולא מצא נבונים. המהר"ל מוסיף: שופט צריך תבונה יותר מחכמה – כי כל מקרה שונה, ואי אפשר לשלוף תשובה מהספר.

הרב מאיר אליהו פותח עם אחד המשפטים החזקים בתורה: משה מצווה את השופטים: "לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא" (דברים א, יז). הרב מאיר אליהו מפרק את הפסוק: "כקטון כגדול" – הגמרא (סנהדרין דף ח עמוד א') מפרשת: "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה". דין של שקל אחד – צריך אותה רצינות כמו דין של מיליון. למה? כי הצדק לא נמדד בכסף.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל – שהיה דיין וראשון לציון – היה מספר על זה מניסיונו: "לא תגורו מפני איש". רש"י מפרש: "לא תיראו". הרב מרדכי אליהו היה מסביר: "תגורו" מלשון "אגירה" – אל תאגור את דבריך. אל תשמור אותם בבטן מפחד. הרב מרדכי אליהו היה אומר: "דיין שפוחד – אינו דיין". והוא היה מוסיף: "כי המשפט לאלוקים הוא" – אתה לא הבעלים של הדין. אתה רק שליח. ושליח לא מפחד – כי הוא לא מייצג את עצמו.

הרמב"ן (דברים א, יז) מוסיף פירוש עמוק ל"לא תכירו פנים": הרמב"ן מסביר שיש שני סוגי הטיה: 1) הטיה לטובת העשיר – כי אתה רוצה טובות. 2) הטיה לטובת העני – כי אתה מרחם. הרמב"ן מדגיש: שתיהן אסורות! "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג) – גם רחמים על עני הם עיוות דין. הרמב"ן מסביר: אם העני צודק – תזכה אותו כי הוא צודק, לא כי הוא עני. ואם הוא לא צודק – תן לו צדקה מכיסך, לא מהדין.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא סיפור מהגמרא (שבת דף קיט עמוד א'): רבי יהודה הנשיא היה יושב בדין. מרן מסביר את הכלל ההלכתי: הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א) פוסק: "מצוות עשה לשפוט בצדק... ושיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים". שווים – אותו כיסא, אותו זמן דיבור, אותו כבוד. מרן היה אומר: "אסור שאחד יעמוד ואחד ישב" – כי מי שעומד – מרגיש קטן. והדין צריך להיות בין שווים.

הרב אליהו עמר מצביע על סתירה שמטרידה כל לומד: בפרשת שלח כתוב: "וידבר ה' אל משה לאמור: שלח לך אנשים" (במדבר יג, א-ב) – ה' ציווה! ובפרשת דברים משה אומר: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א, כב) – אתם ביקשתם! הרב אליהו עמר שואל: מי שלח את המרגלים – ה' או העם? רש"י (במדבר יג, ב) פותר: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה לך. אם תרצה – שלח". ה' לא ציווה – ה' הרשה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מעמיק: הגמרא (סוטה דף לד עמוד ב') אומרת: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו". מרן מסביר: ה' לא כופה. אם אתה רוצה ללכת בדרך מסוימת – ה' יפתח לך אותה. גם אם היא לא הכי טובה. מרן מוסיף בכאב: "שלח לך" – "לך" – על אחריותך. זו הייתה האזהרה – והם לא שמעו אותה. ה' נתן להם חופש בחירה – והם בחרו לא נכון.

הרמב"ן (דברים א, כב) נותן הסבר שמיישב הכל: שני הסיפורים נכונים. קודם – העם ביקש (דברים). אחר כך – משה שאל את ה', וה' אמר "שלח לך" (במדבר). סדר הזמנים: בקשת העם קדמה לציווי ה'. הרמב"ן מדגיש: בספר במדבר התורה מספרת את מה שקרה. בספר דברים משה מספר למה זה קרה. במדבר = עובדות. דברים = אחריות. ומשה בא לומר: "אל תשכחו – זה התחיל מכם".

המהר"ל מפראג (גור אריה, דברים א כב) מוסיף נקודה חדה: "ותקרבון אלי כולכם" – רש"י מפרש: "בערבוביה. ולהלן הוא אומר: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם – אותה קריבה הוגנת". המהר"ל מסביר את ההבדל: כשבאו לבקש מרגלים – באו בערבוביה, צעירים דוחפים את הזקנים, בלי סדר, בלי כבוד. וכשבאו לבקש תורה – באו בסדר. המהר"ל מדגיש: איך אתה ניגש לדבר – מגלה מה הדבר שווה לך. בערבוביה = מתוך פחד. בסדר = מתוך כבוד.

הרב מאיר אליהו פותח עם ביטוי נדיר: "ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א, כז). הרב מאיר אליהו שואל: מה זה "ותרגנו"? רש"י מפרש: "לשון הרע" – "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח). "נרגן" – מי שמתלונן בשקט, מרעיל את האווירה, לא צועק – אלא לוחש. הרב מאיר אליהו מדגיש: "באוהליכם" – בפרטיות. לא מול משה – מאחורי הגב.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מדגיש את המילים המחרידות: "בשנאת ה' אותנו". רש"י (דברים א, כז) מביא: "והוא היה אוהב אתכם – אבל אתם שונאים אותו". "משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך – מה דבליביה עלך" – מה שיש בלבך על אוהבך – אתה חושב שיש בלבו עליך. מרן מסביר: הם השליכו את השנאה שלהם על ה'. הם שנאו – והאשימו אותו בשנאה. זה מנגנון נפשי מוכר: אנחנו רואים באחרים את מה שיש בתוכנו.

הרמב"ן (דברים א, כז) מוסיף: איזו כפיות טובה מדהימה! ה' הוציא אותם ממצרים בעשר מכות, קרע להם את הים, האכיל אותם מן, נתן להם תורה – והם אומרים "הוא שונא אותנו"?! הרמב"ן מסביר את הפסיכולוגיה: פחד מעוות את המציאות. כשאדם מפחד – הוא מפרש הכל לרעה. אותה עובדה – יציאת מצרים – יכולה להתפרש כאהבה או כשנאה. הכל תלוי במשקפיים שאתה מרכיב.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש את המילה "באוהליכם" – בבית. הרב מרדכי אליהו היה אומר: "תשימו לב איפה החטא קרה – בבית!" לא במדבר, לא במלחמה – בבית. על שולחן האוכל. מול הילדים. הרב מרדכי אליהו היה מוסיף: "מה שהילדים שומעים בבית – זה מה שהם יאמינו". אם ההורים מתלוננים על ה', על המדינה, על החיים – הילדים גדלים עם זה. "ותרגנו באוהליכם" – והתלונה הזו עלתה בדור שלם.

הרב אליהו עמר פותח עם פסוק שהוא שיעור בחיים: "רב לכם סוב את ההר הזה – פנו לכם צפונה" (דברים ב, ג). הרב אליהו עמר מסביר: 38 שנה הם הסתובבו סביב הר שעיר. מעגלים על מעגלים. ופתאום ה' אומר: "מספיק! תפנו צפונה!" הרב אליהו עמר שואל: למה עכשיו? ועונה: כי נגמר הדור. דור המדבר מת – והדור החדש מוכן. "רב לכם" – מספיק לכם. יש זמן להסתובב – ויש זמן להתקדם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את המדרש הידוע: "פנו לכם צפונה" – "הצפינו עצמכם". מרן מביא פירוש נוסף: "צפונה" מלשון "צפון" – מוסתר. "פנו לכם צפונה" – לכו למקום שאתם לא רואים את הסוף שלו. מרן מסביר: להתקדם זה מפחיד – כי לא רואים מה יש שם. להסתובב במעגל זה נוח – כי אתה יודע בדיוק מה יבוא. אבל מעגל לא מוביל לשום מקום.

הרמב"ן (דברים ב, ג) מוסיף פרט מרתק: מיד אחרי "פנו לכם צפונה" ה' מזהיר: "ואת העם צו לאמור: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו... ונשמרתם מאוד. אל תתגרו בם" (ב, ד-ה). הרמב"ן מסביר: להתקדם – לא אומר לדרוס. עשו הוא אח. גם כשאתה בדרך ליעד שלך – יש כללים. הרמב"ן מדגיש: "ושברתם אוכל מאיתם בכסף ואכלתם" (ב, ו) – תשלמו על האוכל! במדבר, כשאין להם כלום – ה' אומר: תשלמו. יושרה היא לא מותרות.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ט) נותן פירוש עמוק על "צפונה": המהר"ל מסביר שבתורה, "צפון" הוא כיוון של קושי, של דין, של אתגר. "מצפון תיפתח הרעה" (ירמיהו א, יד). ה' אומר: "פנו לכם צפונה" – לכו לכיוון הקשה! המהר"ל מסביר: צמיחה לא קורית בכיוון הנוח. 38 שנה בדרום – בנוחות – ולא התקדמו. רגע שפנו צפונה – לכיוון הקשה – התחילו לזוז.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור בהתלהבות: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. הנה ערשו ערש ברזל... תשע אמות אורכה" (דברים ג, יא). תשע אמות – כארבעה וחצי מטר! המיטה שלו! הרב מרדכי אליהו היה שואל: "למה התורה מספרת לנו על המיטה שלו?" ועונה: כדי שנבין ממה משה פחד. רש"י (במדבר כא, לד) מביא: "אל תירא אותו" – שהיה משה ירא להילחם. משה רבנו פחד!

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מגלה את הסיבה: הגמרא (נדה דף סא עמוד א') וגם רש"י מביאים: "שמא תעמוד לו זכות של אברהם". מרן מסביר: עוג היה הפליט שבא לאברהם וסיפר לו שלוט נשבה: "ויבוא הפליט ויגד לאברם" (בראשית יד, יג). עוג עשה מעשה טוב אחד – לפני מאות שנים – ומשה פחד מהזכות הזו! מרן מתלהב: "תראו כמה חזק מעשה טוב אחד!" רשע גמור – ומעשה אחד הגן עליו מאות שנים.

הרמב"ן (דברים ג, יא) מוסיף: הרמב"ן שואל למה עוג היה "מיתר הרפאים" – השריד האחרון. הוא מסביר: עוג היה סמל. סמל של העולם הישן, של הענקים, של הכוח הגס. הרמב"ן מדגיש: ניצחון על עוג = ניצחון על תפיסת עולם. שהגודל הוא הכוח. שהחזק שולט. ישראל הוכיחו: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי" (זכריה ד, ו). ענק אחד נפל – ואיתו כל האידאולוגיה.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר כא לד) נותן פירוש מדהים: למה משה פחד מזכות של עוג – ולא מהגודל שלו? המהר"ל מסביר: משה לא פחד מכוח פיזי – הוא ראה את מכות מצרים, את קריעת ים סוף. כוח פיזי לא מרשים אותו. אבל זכות? זכות היא כוח רוחני – וזה מה שמשה כיבד. המהר"ל מדגיש: צדיק לא מפחד מרשע חזק – הוא מפחד מרשע שיש לו זכות.

הרב מאיר אליהו פותח (בהקדמה לפרשה הבאה, שקשורה קשר הדוק לסוף פרשתנו): בסוף פרשת דברים משה מספר: "וה' התאנף בי למענכם ולא שמע אלי" (דברים ג, כו). הרב מאיר אליהו מדגיש שתי מילים: "למענכם" – בגללכם! משה אומר לעם: "אני לא נכנס בגללכם". רש"י מפרש: "בשבילכם גרמתם לי". הרב מאיר אליהו שואל: זו האשמה? והוא עונה: לא. זו אהבה. משה אומר: "הייתי מוכן לשלם את המחיר בשבילכם".

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את המדרש המפורסם (דברים רבה יא, י): משה התפלל תקט"ו (515) תפילות – כמניין "ואתחנן". מרן מסביר: ה' אמר לו: "רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג, כו). המדרש מגלה: ה' אמר: "אם תתפלל עוד תפילה אחת – אצטרך להיענות לך"! מרן מתרגש: ה' עצר אותו כי הוא היה קרוב מדי להצליח! תפילה אחת נוספת – והשמיים היו נשברים. זה כוחה של תפילה.

הרמב"ן (דברים ג, כה) מפרש את הבקשה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". הרמב"ן שואל: למה משה כל כך רצה? הוא לא צריך את הארץ – הוא כבר ראה את ה' פנים אל פנים! הרמב"ן עונה: משה רצה לקיים את המצוות התלויות בארץ. הגמרא (סוטה דף יד עמוד א') אומרת: "וכי לאכול מפריה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל – אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". משה רצה מצוות – לא נוף.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ג) נותן את התשובה העמוקה: למה ה' אמר לא? המהר"ל מסביר: אילו משה היה נכנס לארץ ובונה את המקדש – המקדש לא היה נחרב לעולם. כי מעשה ידי משה הוא נצחי. וכשישראל היו חוטאים – ה' היה צריך לכלות את העם במקום את המקדש! המהר"ל מדגיש: ה' העדיף שהמקדש ייחרב – ושישראל יחיו. "ואתחנן" – ה' אמר לא כדי להציל אותנו. ה"לא" של ה' היה מתנה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד: השבת הזו נקראת "שבת חזון" – על שם ההפטרה: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א, א). הרב מרדכי אליהו היה מסביר: זו השבת האחרונה לפני תשעה באב – יום החורבן. שלוש שבתות של פורענות – "תלתא דפורענותא" – וזו האחרונה. ישעיהו לא מנחם – הוא מוכיח: "בנים גידלתי ורוממתי – והם פשעו בי" (א, ב).

הרב אליהו עמר מביא את הפירוש המפורסם של הרב לוי יצחק מברדיטשוב: "חזון" מלשון "מחזה" – ראייה. בשבת הזו – כל יהודי רואה מרחוק את בית המקדש השלישי! הרב אליהו עמר מסביר את המשל: משל לאב שתפר לבנו בגד יקר. הבן קרע אותו. תפר לו שוב – קרע שוב. בפעם השלישית – האב תפר בגד, אבל לא נתן לבן ללבוש. רק הראה לו מרחוק: "תראה מה מחכה לך – אם תתנהג יפה". זו שבת חזון.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מדגיש נקודה הלכתית מרתקת: השולחן ערוך (אורח חיים תקנא, א) פוסק שבתשעת הימים אסור לאכול בשר ולשתות יין, אסור לכבס, אסור להתרחץ. אבל בשבת חזון – הכל מותר! מרן מסביר: "אין אבלות בשבת". אוכלים בשר, שותים יין, לובשים בגדי שבת. מרן מוסיף: "תראו את החוכמה של ההלכה" – גם בשבוע הכי עצוב בשנה – השבת נשארת שמחה. כי השבת היא מעין עולם הבא – והעולם הבא כבר לא יודע מחורבן.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ה) נותן את המפתח: "על מה אבדה הארץ?" הגמרא (יומא דף ט עמוד ב') עונה: "מקדש שני... מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". המהר"ל מסביר: שנאת חינם שקולה כנגד שלוש עבירות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. למה? המהר"ל מסביר: שלוש העבירות פוגעות באדם – שנאת חינם פוגעת בעם. עם ישראל הוא גוף אחד. שנאה בין יהודים – זה כמו גוף שנלחם בעצמו. מחלה אוטואימונית.

הרב מאיר אליהו מגלה סוד מדהים: משה אומר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב). "איכה"! הרב מאיר אליהו שואל: איפה עוד ראינו את המילה הזו? "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" – מגילת איכה! שקוראים בתשעה באב! הרב מאיר אליהו מסביר: זה לא מקרה. פרשת דברים תמיד נקראת לפני תשעה באב. והמילה "איכה" מופיעה בשתיהן. התורה רומזת לנו משהו.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את המדרש (איכה רבה, פתיחתא): "שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיהו וירמיהו". משה – "איכה אשא לבדי" – כשישראל בגדולתן. ישעיהו – "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" (א, כא) – כשישראל בקלקולן. ירמיהו – "איכה ישבה בדד" – כשישראל בחורבנן. מרן מסביר: שלוש תחנות של אותה מילה – גדולה, קלקול, חורבן. ובכולן – "איכה?" – "איך זה קרה?".

הרמב"ן (דברים א, יב) מפרש מה בדיוק הכביד על משה: "טרחכם ומשאכם וריבכם" – רש"י מפרש: "טרחכם" – שהיו טרחנים. "משאכם" – שהיו אפיקורסים. "וריבכם" – שהיו רוגנים. הרמב"ן מדגיש: משה לא התלונן על העבודה – הוא התלונן על היחס. לא המשא הכביד – הרוח הכבידה. "ריבכם" – המריבות ביניכם. וזה בדיוק מה שהחריב את הבית.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ה) סוגר את המעגל: "איכה" – אותן אותיות של "איכה" שה' אמר לאדם הראשון: "איכה?" – "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט) – איפה אתה? המהר"ל מסביר: אותן אותיות בדיוק – א-י-כ-ה. החורבן מתחיל בשאלה "איפה אתה?". אדם הראשון התחבא – ונענש. ישראל התחבאו מאחריות – ונחרב הבית. "איכה" זו לא קינה – זו שאלה: איפה אתה?

הרב אליהו עמר מצביע על סיום מפתיע: אחרי כל התוכחות הקשות, אחרי "ותרגנו", אחרי המרגלים, אחרי הכל – במה משה מסיים את הפרשה? "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" (דברים ג, כב). הרב אליהו עמר מתרגש: הוא מסיים בחיזוק! לא בתוכחה – בעידוד! "אל תפחדו – ה' איתכם". הרב אליהו עמר מסביר: זו האומנות של תוכחה – מתחילים בקושי, מסיימים בתקווה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מדגיש את ההפטרה של שבת חזון: ישעיהו מוכיח קשות – "שמעו דבר ה' קציני סדום" (א, י) – הוא קורא לירושלים "סדום"! אבל איך הוא מסיים? "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (א, כז). מרן מתרגש: "תיפדה" – לשון עתיד! ישעיהו מבטיח גאולה! מרן מסביר: אין נביא שמסיים בפורענות. כולם מסיימים בנחמה. כי זו התכלית – לא לשבור, אלא לבנות.

הרמב"ן (דברים ג, כב) מוסיף: "כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" – הרמב"ן מדגיש: "הנלחם" – בהווה מתמשך. לא "נלחם" – אלא "הנלחם". תמיד. עכשיו. הרמב"ן מסביר: הבטחה זו לא רק ליהושע ולדורו – היא לכל הדורות. בכל דור שעם ישראל נלחם – ה' נלחם איתו. וזה מה שהחזיק אותנו 2,000 שנה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מסיים תמיד בשיעורי שבת חזון עם הגמרא (מכות דף כד עמוד ב') – הסיפור על רבי עקיבא: ארבעה חכמים עלו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. שלושה בכו – ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו: "עקיבא, מפני מה אתה מצחק?" ענה: "עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה – בידוע שנבואת זכריה מתקיימת". "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד). הרב מרדכי אליהו היה אומר: "אם החורבן התקיים – הגאולה גם תתקיים!" והם ענו לו: "עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!"