דבר תורה לפרשת מטות-מסעי

הרב מאיר אליהו פותח עם הפסוק הפותח את הפרשה: "איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). הרב מאיר אליהו שואל: מה "לא יחל"? רש"י מפרש: "לא יעשה דבריו חולין" – לא יהפוך את המילים שלו לדבר ריק. הרב מאיר אליהו מדגיש: בכל התורה כולה, אין איסור לדבר. יש איסור לדבר ולא לקיים. הבעיה לא במילים – הבעיה בפער בין המילים למעשים. כשאדם אומר משהו ולא מקיים – הוא מחלל את כוח הדיבור), "מחל" – עושה אותו חולין.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את הגמרא (נדרים דף עז עמוד ב'): "גדול הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן"). מרן שואל: למה לנדור זה כל כך רע? הוא מסביר: כי נדר מראה חוסר אמון בעצמך). אם אתה צריך נדר כדי לעשות דבר טוב – סימן שבלי הנדר לא היית עושה). עדיף לעשות בלי לנדור). מרן היה אומר: "בלי נדר" – זו לא סתם אמירה. זו חכמה). אם אתה יכול – תעשה. אם לא – אל תבטיח.

הרמב"ן (במדבר ל, ג) מסביר למה פרשת נדרים נאמרה לראשי המטות: "וידבר משה אל ראשי המטות" – לא לכל ישראל. הרמב"ן אומר: כי התרת נדרים – ביטול נדר – נעשית על ידי חכם או שלושה הדיוטות). לכן הפרשה נמסרת למנהיגים) שידעו את הכללים. הרמב"ן מוסיף: כוח לבטל נדר הוא כוח מדהים – לומר שמילים שנאמרו כאילו לא נאמרו). רק התורה נותנת כוח כזה.

המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב האמת פרק א) מסביר עיקרון יסודי: "הדיבור הוא הדבר היחיד שמבדיל בין אדם לבהמה"). כשאדם מחלל את דיבורו – הוא מוריד את עצמו ממדרגת האדם). המהר"ל מוסיף: "עולם נברא בדיבור" – "ויאמר אלוקים"). אם העולם נברא במילים – מילים הן חומר הבניין של המציאות). כשאתה מבטיח ולא מקיים – אתה שובר את חומר הבניין של העולם שלך.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה נשאל את השאלה הזו הרבה. הפסוק אומר: "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה, והפר את נדרה" (במדבר ל, ט). בעל יכול לבטל את הנדר של אשתו ביום ששמע). הרב מרדכי אליהו היה מסביר: זה לא שליטה – זו שותפות). הבעל יכול להפר רק נדרים "שיש בהם עינוי נפש" – נדרים שגורמים צער לאישה או לזוגיות). אם אישה נדרה לצום כל יום – זה פוגע בבריאותה ובמשפחה). הבעל מגן), לא שולט.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את הרמב"ם (הלכות נדרים, פרק יב, הלכה א): הבעל מפר רק נדרים שבין "אישה לאישה" או שיש בהם עינוי נפש). נדר שלא קשור לזוגיות – לא יכול להפר). מרן מדגיש: זה מגביל את הבעל, לא את האישה). הבעל לא יכול להפר כל נדר – רק נדרים ספציפיים). האישה שומרת על עצמאותה ברוב התחומים.

הרמב"ן (במדבר ל, ו) מביא הסבר נוסף: האב מפר נדרי בתו הקטנה – "בנעוריה בית אביה"). הרמב"ן מסביר: ילדה לא תמיד מבינה את המשמעות של נדר). היא יכולה לנדור בלי להבין את ההשלכות. האב מגן עליה מפני עצמה). זה אותו עיקרון) שגם לגבי הבעל – להגן), לא לשלוט). הרמב"ן מוסיף: "וה' יסלח לה" – ה' סולח לה) כי הנדר בוטל כדין), לא חלילה כי היא עשתה משהו רע.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר ל ב) מוסיף: "ראשי המטות" – הפרשה נמסרת למנהיגים כי היא עוסקת ביחסי כוח). המהר"ל מסביר: כוח ההפרה הוא אחריות), לא זכות). בעל שמפר נדר של אשתו – לוקח על עצמו את האחריות. אם היא נדרה לצום והוא הפר – הוא אחראי אם היא הייתה צריכה לצום. כוח + אחריות = מנהיגות). כוח בלי אחריות = עריצות.

הרב אליהו עמר פותח: הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך" (במדבר לא, ב). הרב אליהו עמר מעיר שני דברים מדהימים: 1) ה' אומר "נקמת בני ישראל" – נקמת ישראל). ומשה אומר לעם: "נקמת ה'" (לא, ג). כל אחד מייחס את הנקמה לשני). 2) "אחר תיאסף" – אחרי המלחמה תמות). משה יכול היה להתמהמה ולדחות את מותו – ולא עשה כן). מיד יצא למלחמה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את רש"י (במדבר לא, ב): "אף על פי שנתבשר שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר"). מרן מתרגש: "בשמחה")! משה ידע שהמלחמה הזו = מותו). ולא איחר). לא דחה. לא ביקש עוד יום). מרן היה אומר: "תראו מה זה מנהיג" – מי שמוכן למות כדי לקיים את צו ה' ולהגן על עמו.

הרמב"ן (במדבר לא, ב) מסביר למה מדין ולא מואב? הרי גם מואב חטא! "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט) – כי מואב הם בני לוט), קרובי משפחה של אברהם). ה' שומר על זכות אברהם. אבל מדין? מדין התערבו בריב שלא שלהם. הרמב"ן מדגיש: מואב פחדו מישראל – זה מובן). מדין לא פחדו – הם שלחו נשים כדי להחטיא). ההחטאה חמורה מההריגה – כי מי שנהרג יש לו עולם הבא, מי שחוטא מאבד את שניהם.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר לא ב) מסביר את ההבדל בין "נקמת בני ישראל" ל"נקמת ה'": כשפוגעים בישראל – פוגעים בה'. וכשפוגעים בכבוד ה' – נפגעים ישראל). הזהות שלובה). לכן אותה נקמה – גם של ישראל וגם של ה'). המהר"ל מוסיף: "נקמה" בתורה אינה נקמנות – אלא תיקון). "נקמה" מלשון "קימה" – להקים מחדש את הצדק שנשבר.

הרב מאיר אליהו מביא פרט מדהים: אחרי המלחמה, קציני הצבא באים למשה ואומרים: "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר לא, מט) – אף חייל אחד לא מת). 12,000 איש מול מדין – אפס אבדות). הרב מאיר אליהו שואל: זה נס ברור). אבל רש"י מביא מדרש (תנחומא, מטות ד): "לא נפקד ממנו איש" – לא רק שלא מתו – אף אחד מהם לא חטא). בכל ההיסטוריה הצבאית – זה בלתי נתפס). 12,000 חיילים במלחמה, עם שבויות, ואף אחד לא נכשל.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש: "ונקרב את קרבן ה'" (לא, נ) – החיילים הביאו תרומה מרצון מכל הזהב שלקחו. למה? הרב מרדכי אליהו מסביר: "לכפר על נפשותינו") – לא על חטא שחטאו, אלא על מחשבות שאולי עלו בלבם. הם הביאו קרבן על מחשבה)! הרב מרדכי אליהו היה אומר: "זו הרמה הכי גבוהה של קדושה" – לא רק שלא חטאת במעשה), אלא אתה מכפר גם על מחשבות.

הרמב"ן (במדבר לא, נ) מסביר: התרומה הייתה עצומה – 16,750 שקל זהב). הרמב"ן שואל: למה כל כך הרבה? הוא מסביר: ככל שהניסיון גדול יותר – הכפרה צריכה להיות גדולה יותר). הם היו במלחמה, עם כל הפיתויים), ושרדו). אבל הם לא התגאו – הם נתנו). ענווה אחרי ניצחון – זה הניצחון האמיתי.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מספר: הגמרא (שבת דף סד עמוד א') אומרת שהחיילים הביאו את תכשיטי הזהב של המדיינים – "צמיד ועגיל, טבעת, עגיל וכומז"). מה זה "כומז"? "כאן מקום זימה" – תכשיט שנועד לפתות). הם הביאו את כלי הפיתוי עצמם כקרבן – "קחו את הנשק של היצר ותהפכו אותו לקודש"). מרן מסביר: אפשר להפוך כל דבר חולין – לקודש). "ונקרב את קרבן ה'" – הפיכת הרע לטוב.

הרב אליהו עמר פותח עם אחת הדרמות הגדולות בתורה: שני שבטים וחצי – גד, ראובן וחצי מנשה – באים למשה ואומרים: "אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). אנחנו לא רוצים להיכנס לארץ ישראל). הרב אליהו עמר מתאר את הזעזוע) של משה: "התחטאו בני גד ובני ראובן"?! 40 שנה הלכנו במדבר בגלל שהמרגלים לא רצו להיכנס – ואתם חוזרים על אותו חטא?! (לב, ו-טו).

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא מדרש חריף: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד... ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה" (לב, א). מרן מצביע: רש"י (לב, טז) אומר: הם אמרו "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" – שמו את הצאן לפני הטף)! הם דאגו לממון לפני ילדיהם). משה תיקן: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" – קודם הילדים, אחר כך הכסף). מרן היה אומר: "סדר העדיפויות שלך מגלה מי אתה באמת".

הרמב"ן (במדבר לב, ז) מגן קצת על בני גד וראובן: הם לא סירבו ללחום – הם רצו מקום אחר. הרמב"ן מסביר: עבר הירדן גם הוא חלק מארץ ישראל – משה עצמו כבש אותו). אבל הבעיה הייתה התזמון – הם ביקשו לפני שכל העם נכנס. זה נראה כמו נטישה). הרמב"ן מלמד: גם דבר לגיטימי – כשהוא בתזמון לא נכון – הופך לבעיה.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר לב א) מסביר למה חצי שבט מנשה הצטרף? הם לא ביקשו! משה שלח אותם). למה? כי בני גד ובני ראובן היו חלשים רוחנית – הם בחרו ממון על פני ארץ ישראל). משה שלח חצי מנשה – בני תורה חזקים – כדי לחזק את אלה שנשארו בעבר הירדן. "מרפא" רוחני. המהר"ל מדגיש: מנהיג טוב לא רק מעניש – הוא מספק פתרון.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את הגמרא (קידושין דף סא עמוד א'): כל תנאי שהתקיימו בו שני דברים – חל, ואם לאו – אינו חל). "תנאי בני גד ובני ראובן" – מקור לכל דיני התנאים בהלכה). מרן מפרט: משה אומר: "אם תעברו חלוצים" – תקבלו ארץ. "ואם לא תעברו חלוצים" – לא תקבלו). תנאי כפול – חיוב ושלילה). מכאן לומדים: כל הסכם צריך להיות ברור לשני הכיוונים.

הרב מאיר אליהו מוסיף: משה לא רק מציב תנאי – הוא מציב מערכת שלמה). "אם תחלצו" – תלכו ראשונים למלחמה. "לפני ה'" – לא סתם ללחום, אלא לשם שמיים). "עד הורישו" – עד הסוף), לא באמצע. "ונכבשה הארץ" – ורק אז תחזרו. הרב מאיר אליהו מדגיש: "עד הורישו" – עד סוף הכיבוש). לא "נלחם חצי שנה ונחזור". מחויבות מלאה.

הרמב"ן (במדבר לב, כ) מפרש: בני גד ובני ראובן אמרו "נחנו נעבור חלוצים" – "נחנו" ולא "אנחנו"). הרמב"ן שואל: למה חסרה האל"ף? "נחנו" – ביטוי של ענווה). הם הקטינו את עצמם). "אנחנו" – גדול. "נחנו" – מוקטן). הם הבינו שהם ביקשו דבר בעייתי), והקטינו את האגו.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד: 14 שנה) נשארו בני גד ובני ראובן בארץ ישראל – שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה. 14 שנה הרחק מהמשפחות). הרב מרדכי אליהו היה שואל: "שווה?" בסוף, מה קרה? הם היו הראשונים שגלו) (דברי הימים א ה, כו). הראשונים שעזבו – הראשונים שגלו). "מי שבוחר נוחות על פני קדושה – מפסיד את שניהם".

הרב אליהו עמר מצביע על קשר מרתק: הפרשה פותחת ב"לא יחל דברו" – כוח המילה). מסתיימת בהסכם מילולי בין משה לבני גד וראובן – חוזה שמבוסס על דיבור). הרב אליהו עמר מסביר: כל הפרשה היא על כוח המילה). נדר – מילה שמחייבת). מלחמה – "נקום" – מילה שמפעילה). הסכם – מילים שבונות מציאות). המילים שלך יוצרות את העולם שלך.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא מדרש (במדבר רבה כב, א): "אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שנדרתם לפני, כן אתם עושים"). מרן מסביר: "מטות" – שבטים). "מטה" גם מקל). המילה "מטה" היא גם שבט וגם כוח). השבט מקבל את כוחו מהמילים שלו – מההבטחות, מהנדרים, מהחוזים. שבט ששומר על מילתו – חזק). שבט שמפר הבטחות – נשבר.

הרמב"ן (במדבר ל, ב) מחבר: "זה הדבר אשר צוה ה'" – "הדבר") – המילה). לא "אלה החוקים") ולא "אלה המשפטים". הרמב"ן מדגיש: נדרים הם לא חוק ולא משפט – הם "דבר" – מילה). החידוש של התורה הוא שמילה יכולה ליצור חיוב – בלי חוזה, בלי עורך דין, בלי חתימה). רק מילה). "ככל היוצא מפיו יעשה".

המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב האמת פרק ב) מסכם: "אמת" בגימטרייה = 441). "שקר" בגימטרייה = 600). שקר נראה גדול יותר – אבל עומד על רגל אחת) (האותיות ש-ק-ר כולן עם בסיס צר). אמת נראית קטנה – אבל עומדת יציב) (א-מ-ת עם בסיסים רחבים). "לא יחל דברו" – מי ששומר על מילתו בונה על אמת). מי שמפר – בונה על שקר). והשקר – נופל.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל פותח: "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר לג, א) – התורה מפרטת 42 תחנות שבני ישראל עברו במדבר. שמות מקומות שרובנו לא שמענו עליהם מעולם: "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה" (לג, טו-טז). מרן מביא את רש"י שמביא את המשל של רבי תנחומא: משל למלך שבנו חלה ונסע למקום רחוק לרפאו). בדרך חזרה, אמר: "כאן ישנו, כאן הצטננו, כאן כאב לך ראשך"). הקדוש ברוך הוא זוכר כל תחנה – כי הוא אבא.

הרב מאיר אליהו מוסיף ממד נוסף: הבעל שם טוב הקדוש (על הפרשה) אמר: 42 המסעות הם מסע חייו של כל אדם). כל אדם עובר 42 תחנות מהלידה עד המוות. יש תחנות טובות – "ויחנו באילים, שם שתים עשרה עינות מים" – מקומות של שפע). ויש תחנות קשות – "קברות התאוה" – מקומות של כשלון). הרב מאיר אליהו מסביר: כולן חלק מהמסע). גם התחנות הקשות הביאו אותך לאן שאתה היום.

הרמב"ן (במדבר לג, א) מביא את הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק ג פרק נ): "התורה פירטה את המסעות כדי שלא יחשבו הדורות הבאים שהמדבר היה קרוב לישוב"). אם לא היינו יודעים – היינו חושבים "אה, הם הלכו ליד כפרים, קנו אוכל"). לא). הם הלכו במדבר אמיתי), ללא מים, ללא אוכל, ללא שום דבר – 40 שנה). זה נס). והפירוט מוכיח את הנס.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש: שימו לב שכתוב "אלה מסעי בני ישראל" – "מסעי") – נסיעות), לא "חניות" (עצירות). הרב מרדכי אליהו היה אומר: גם כשעצרו – זה נחשב מסע). למה? כי גם בעצירה יש התקדמות). גם כשאתה "תקוע" – אם אתה לומד, גדל, מתחזק – אתה בתנועה). "מסע" הוא לא רק פיזי – הוא רוחני.

הרב אליהו עמר פותח: התורה מצווה להקים שש ערי מקלט – שלוש בעבר הירדן ושלוש בארץ ישראל – "ונס שמה רוצח, מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא). אדם שהרג בשגגה – לא במזיד, לא בכוונה – בורח לעיר מקלט. הרב אליהו עמר שואל: למה בכלל צריך לברוח? הוא לא רצח! הוא לא התכוון! הגמרא (מכות דף י עמוד ב') מסבירה: "גלות מכפרת" – העקירה מהבית, מהמשפחה, מהשגרה – היא עצמה הכפרה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא שאלה חריפה: הגמרא (מכות דף יא עמוד א') אומרת שהרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט "עד מות הכהן הגדול"). מרן שואל: מה הקשר בין הרוצח לכהן הגדול? הגמרא עונה: "שהיה לו לכהן הגדול לבקש רחמים שלא תארע תקלה על ידי ישראל – ולא ביקש"). מרן מתרגש: הכהן הגדול אשם בגלל שלא התפלל מספיק! מנהיג שלא מתפלל על עמו – אחראי למה שקורה.

הרמב"ן (במדבר לה, יא) מפרש: "עיר מקלט" – לא כלא). מקלט). הרוצח בשגגה לא נענש – הוא מוגן). ממי? מ"גואל הדם" – קרוב משפחה של הנרצח שרוצה נקמה). הרמב"ן מסביר: התורה מכירה ברגש הנקמה – היא לא מתעלמת ממנו. אבל היא מגבילה אותו. גואל הדם לא יכול להיכנס לעיר מקלט). התורה שומרת על שניהם – על הרוצח ועל גואל הדם.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר לה כה) שואל שאלה עמוקה: למה דווקא הלוויים גרים בערי המקלט? כי ערי המקלט הן ערי הלוויים). המהר"ל מסביר: הלוויים הם אנשי תורה). הרוצח בשגגה צריך תיקון רוחני), לא רק מחבוא פיזי). הוא גר בין לומדי תורה), שומע שיעורים, חי חיים של קדושה). הגלות היא לא עונש – היא שיקום). "גלות מכפרת" – לא בגלל הסבל, אלא בגלל הלמידה.

הרב מאיר אליהו פותח: בפרשת מסעי, הקדוש ברוך הוא מגדיר את גבולות הארץ בדייקנות: "וזאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" (במדבר לד, ב). גבול דרומי, צפוני, מזרחי ומערבי – כל נקודה מפורטת). הרב מאיר אליהו שואל: הם עדיין במדבר). למה לדבר על גבולות עכשיו? הוא מסביר: לפני שנכנסים – צריך לדעת לאן). "אם אתה לא יודע לאן אתה הולך – כל דרך תוביל אותך לשום מקום".

הרמב"ן (במדבר לד, ב) מסביר: הגבולות הם מצוות עשה). "מצווה ליישב את ארץ ישראל"). הרמב"ן – שזו אחת השיטות הכי מפורסמות שלו – סובר שישוב ארץ ישראל היא מצווה מהתורה לכל הדורות. הגבולות מגדירים איפה המצווה חלה. הרמב"ן מוסיף: "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" – לא למסור שטחים). זו הלכה, לא פוליטיקה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא מדרש (ספרי, מסעי): "כל ההולך בארץ ישראל ארבע אמות – מובטח לו שהוא בן העולם הבא"). מרן היה אומר: "ארבע אמות" – רק ארבע אמות). לא צריך אחוזה, לא וילה, לא דירה – ארבע אמות בארץ הקודש שוות עולם הבא). מרן מסביר: זה מראה את ערכה של כל פיסת אדמה – כל סנטימטר בארץ ישראל הוא קודש.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק א) מסביר: "ארץ ישראל היא מרכז העולם"). המהר"ל אומר שכמו שלגוף יש לב), כך לעולם יש מרכז – וזו ארץ ישראל). הגבולות מגדירים את הלב). בלי גבולות – אין מרכז), אין זהות), אין בית). המהר"ל מוסיף: "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – שלושה שהם אחד" – שלושה דברים שלא ניתנים להפרדה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מקדיש שיעור שלם לשאלה הזו: "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה). מה הקשר? הרב מרדכי אליהו היה מביא את הגמרא (מכות דף יא עמוד א'): "אימותיהן של כהנים גדולים מספקות להם מחיה וכסות" – אמהות הכהנים הגדולים היו שולחות מזון ובגדים לרוצחים בשגגה שבערי מקלט. למה? כדי שלא יתפללו על מות בנם! הם פחדו שהרוצחים יתפללו שהכהן ימות כדי שהם ייצאו לחופשי.

הרב אליהו עמר מעמיק: "התפילה של אדם מסכן – יש לה כוח מיוחד"). הזוהר (פרשת בלק) אומר: "תפילת עני – בוקעת רקיעים"). רוצח בשגגה שיושב בעיר מקלט, רחוק ממשפחתו, עקור מביתו – התפילה שלו חזקה). הרב אליהו עמר מסביר: לכן אמהות הכהנים "משחדות" אותם באוכל ובגדים – כדי שלא יצטרכו להתפלל מתוך צער). אם הם שבעים ומרוצים – לא יתפללו על מות הכהן.

הרמב"ן (במדבר לה, כה) נותן הסבר עמוק: מות הכהן הגדול משנה את המציאות). כי כהן גדול חדש = עידן חדש). הרוצח חטא בתקופה של הכהן הגדול הישן. כשהכהן מת – "נפתח דף חדש"). הרמב"ן מוסיף: מות הכהן הגדול מכפר – כמו יום כיפור). "מיתת צדיקים מכפרת" – מות הצדיק פותח שער סליחה שלא היה פתוח קודם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא רמב"ם (הלכות רוצח, פרק ז, הלכה א): הרוצח בשגגה חייב לגור בעיר מקלט – אפילו אם הוא נשיא ישראל). אין פטור ליחסנים). מרן מדגיש: הדין שווה לכולם). עשיר ועני, מנהיג ואדם פשוט – כולם חייבים באותו דין). "לפני ה' הכל שווים"). מרן מוסיף: וגם הלוויים חייבים לקבל את הרוצח בעירם – "ואהבת לרעך כמוך" – גם לרוצח בשגגה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל פותח: בסוף פרשת מסעי, נשיאי שבט מנשה באים למשה ואומרים: אם בנות צלפחד יתחתנו עם גברים משבט אחר – הנחלה תעבור לשבט אחר ולא תחזור ביובל (לה, ב-ג). מרן שואל: הן נלחמו על זכותן לרשת – ועכשיו מגבילים את חופש הנישואין שלהן? הגמרא (בבא בתרא דף קכ עמוד א') עונה: ההגבלה הייתה רק לדור הראשון). "זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד" – להן), לא לדורות). הדור הבא – חופשי.

הרב מאיר אליהו מוסיף: שימו לב לתגובה של בנות צלפחד: "כאשר ציווה ה' את משה, כן עשו בנות צלפחד" (לו, י). בלי מילה של התנגדות). הן שנלחמו כל כך חזק על זכותן – קיבלו את ההגבלה בשקט). הרב מאיר אליהו מסביר: "יש זמן לדבר ויש זמן לשתוק" (קהלת ג, ז). כשהאמת הייתה איתן – דיברו). כשה' ציווה – קיבלו). זו חכמה – לא חולשה.

הרמב"ן (במדבר לו, ו) מפרש: "זה הדבר" – "דבר"), לא "חוק". שוב מילה – "דבר" – כמו בפרשת נדרים. הרמב"ן מחבר: הפרשה פותחת ב"דבר" (נדרים) ונסגרת ב"דבר" (נישואי בנות צלפחד)). הכל עניין של "דבר" – מילה, חוק, גזרה). דבר ה' – זה מה שמעצב את המציאות. הרמב"ן מוסיף: שימו לב שהפרשה נסגרת בנישואין – סיום אופטימי). ספר במדבר שהתחיל במדבר – מסתיים בסף הכניסה לארץ, עם חתונה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש פרט יפה: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים" (לו, יא). הן התחתנו עם בני דודיהן). הרב מרדכי אליהו היה אומר: הגמרא (בבא בתרא דף קכ עמוד א') אומרת: "ראויות היו להינשא רק מבן ארבעים שנה, ועשה להן הקדוש ברוך הוא נס ונישאו" – הן לא היו צעירות) אבל מצאו זיווגן. "אין מוקדם ומאוחר אצל הקדוש ברוך הוא" – הזיווג מגיע בזמן הנכון.

הרב מאיר אליהו פותח: כשמסיימים את פרשת מסעי – מסיימים את ספר במדבר כולו). כל בית הכנסת קורא: "חזק חזק ונתחזק"). הרב מאיר אליהו שואל: למה שלוש פעמים "חזק"? הוא מסביר: "חזק" ראשון – לגוף). "חזק" שני – לנפש). "ונתחזק" – ביחד). אני חזק, אתה חזק – ויחד נתחזק). סיום ספר הוא לא סוף – הוא התחלה חדשה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר: ספר במדבר נקרא גם "חומש הפקודים" – ספר של חשבון). מרן אומר: כשמסיימים ספר – עושים חשבון נפש). "אלה מסעי" – הסתכלו על המסע). 42 תחנות עברנו. מה למדנו? איפה נפלנו? איפה קמנו? מרן היה אומר: "חזק" אומרים לא כי אנחנו חזקים – אלא כי אנחנו צריכים חיזוק). מי שמרגיש חזק – לא צריך שיגידו לו "חזק".

הרמב"ן (הקדמה לספר במדבר) מסביר את המסר של כל הספר: ספר במדבר מתחיל עם סדר מושלם – מפקד, דגלים, חנייה מסודרת. ומסתיים עם כניסה לארץ). באמצע – כל הנפילות: מרגלים, קורח, מי מריבה, בעל פעור. הרמב"ן מסביר: הספר מלמד שהדרך לארץ המובטחת עוברת דרך נפילות). אין דרך ישרה). יש 42 עצירות). אבל מגיעים.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל, הקדמה) מסכם: "מדבר" – מקום של שממה). אבל בדיוק במדבר ישראל קיבלו תורה). בדיוק בשממה הם הפכו לעם). המהר"ל מוסיף: "כל דבר גדול מתחיל מאין"). מדבר הוא "מאין"). ומ"אין" נוצר "יש"). זה המסר של כל ספר במדבר: מהמדבר – לארץ זבת חלב ודבש). מהנפילה – לקימה). חזק חזק ונתחזק!