דבר תורה לפרשות נצבים-וילך

הפרשה נפתחת במעמד ברית שלם: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כט, ט). ולכאורה הדבר תמוה: כבר הייתה ברית גדולה בהר סיני, וכבר נכרתה ברית בערבות מואב בסוף הפרשה הקודמת. מה בדיוק מוסיף המעמד הזה שלא היה כאן קודם לכן?

רש"י על אתר מגלה את ההקשר שבו נאמרו הדברים. לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו. התחיל משה לפייסם ואמר להם: אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו.

ומדייק הכתוב בלשון "נצבים" ולא בלשון עומדים. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שניצבות היא לשון של קיום יציב ואיתן, ולא של עמידה מקרית שיש בה ארעיות. אחרי התוכחה הנוראה שנשמעה זה עתה, הדבר הראשון שמשה עושה הוא להעמיד אותם על רגליהם ולהראות שהברית לא נותקה.

והרב מאיר אליהו מעורר על המילה "היום" החוזרת כאן פעם אחר פעם. אין הכוונה ליום מסוים בלוח השנה, אלא לכל יום שבו אדם עומד ובוחר מחדש. ברית איננה חוזה שנחתם פעם אחת ומונח בארון, אלא דבר שנכרת בכל יום, ומי שאינו מחדש אותה מגלה שהיא נשחקה בלי ששם לב.

ולכן נכרתת הברית מחדש דווקא עכשיו, ביומו האחרון של משה. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שמנהיג אינו נפרד מן העם בדברי מוסר בלבד, אלא בהתחייבות הדדית מחודשת. לפני שהוא מוסר את העם ליהושע הוא מעמיד את כולם יחד, ומוודא שהקשר עצמו מוצק.

אחרי שמנה הכתוב את הראשים, השבטים, הזקנים והשוטרים, הוא ממשיך ויורד: "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, י). והרשימה בנויה כסולם יורד, מן העומדים בראש ועד למי שכל תפקידו לחטוב עצים ולשאוב מים – ואף הוא נמנה בברית בשמו.

רש"י על אתר מבאר שמלמד הכתוב שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו הגבעונים בימי יהושע, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים. הרי שאין מדובר בבני מעלה כלל, אלא באנשים שנמצאים בשולי המחנה ממש, ואף על פי כן הברית איננה נכרתת בלעדיהם כלל, והם נמנים בה בשמם המפורש.

והגר"א מדייק ברוח דרכו בסדר הרשימה: היא נפתחת בראשים ומסתיימת בשואבי המים, והברית חלה על השלשלת כולה. די בחוליה אחת חסרה כדי שלא תהיה זו ברית של עם אלא ברית של קבוצה, ולכן הקפידה התורה למנות בשמם דווקא את אותם אנשים שאיש אחר אינו טורח כלל למנות אותם.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שאין אדם רשאי לומר שאין לו חלק בדבר מפני שאין הוא נחשב. הברית נכרתה עם כולם באותה שעה ובאותה מידה, ומי שממעט את עצמו אינו עושה בזה ענווה אלא פוטר את עצמו ממה שהוטל עליו כשם שהוטל על כל השאר, לא פחות ולא יותר.

וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שלכל נשמה יש מקום משלה שאין אחרת ממלאה אותו, ושהכלל כולו בנוי מן החלקים כולם יחד. הזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שישראל הם קומה אחת שלמה, ואבר אחד החסר בה אינו פוגם באותו אבר בלבד אלא בקומה כולה.

הכתוב מרחיב את הברית הרבה מעבר לעומדים שם: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד). ולכאורה קשה מאוד: כיצד מחייבים אדם בהסכם שנכרת דורות לפני שנולד?

רש"י על אתר מבאר שהכוונה אף לדורות העתידים להיות. הרי שהברית איננה הסכם בין צדדים שנוכחים במקום אחד ובזמן אחד, אלא מסירה של דבר שממשיך הלאה. כל דור שנולד מוצא את עצמו כבר בתוך הברית, כשם שהוא מוצא את עצמו בתוך שפה, בתוך משפחה ובתוך היסטוריה שלא הוא בחר בהן.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שנשמותיהם של כל ישראל היו נוכחות במעמד, ואף מי שגופו נולד אלפי שנים אחר כך היה שם בשורש נשמתו. וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל, שהעמידה של אותו יום כללה את השורשים כולם, ולכן היא מחייבת גם את מי שלא ראה אותה בעיניו.

והרמב"ן מבאר ברוח דבריו שהברית הזאת היא שיוצרת את הערבות שבין ישראל זה לזה. אין כאן אוסף של יחידים שכל אחד מהם התחייב לעצמו, אלא עם אחד שנעשה גוף אחד באותה שעה, ומשעה שנעשה גוף אחד ממילא חלה ההתחייבות על כל חלקיו ועל כל דורותיו הבאים אחריו.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את הצד המעשי שבדבר: כל מה שאדם עושה היום נכתב בחשבון של מי שעדיין לא נולד. הבחירות שלך אינן נגמרות בך, והן מגיעות אל ילדיך ואל ילדיהם, בין שאתה מתכוון לכך ובין שאינך חושב על כך אפילו רגע אחד, וזו אחריות שאין ממנה פטור.

הפסוק חותם את פרשת הברית: "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). ובספר תורה יש נקודות מעל המילים "לנו ולבנינו" ומעל האות עין של "עד", וזהו אחד המקומות המעטים בתורה שיש בהם סימון כזה שאינו אותיות.

וכך מלמדת הגמרא במסכת סנהדרין שלא ענש הקדוש ברוך הוא על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. הנקודות מסמנות אפוא שלב: מאותו מעמד ואילך נכנסה הערבות לתוקפה, וישראל נעשו אחראים זה על זה גם על מה שנעשה בתוך הבתים ולא רק על מה שנעשה בפרהסיה.

והחלוקה עצמה מדויקת מאוד. מה שנסתר לגמרי מעיני אדם שייך לחשבון שאינו שלו, ואילו מה שגלוי ונראה מוטל עליו ועל בניו. מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שאין אדם נתבע על מה שאינו יכול לדעת, אבל הוא בהחלט נתבע על מה שהוא רואה ובוחר להתעלם ממנו.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שרוב האנשים הופכים את הסדר. הם נוטלים על עצמם דאגה למה שנסתר מהם לגמרי, ומשם בא הפחד, ובאותה שעה עצמה הם מתעלמים מן הגלוי שמוטל עליהם ממש. התורה מחזירה כאן את הגבול למקומו הנכון: הנסתר איננו שלך, והנגלה כן.

והגר"א מדייק ברוח דרכו בסיום הפסוק, "לעשות את כל דברי התורה הזאת". כל החלוקה הזאת לא נאמרה כדי לברר שאלות של ידיעה אלא כדי להביא למעשה. הידיעה מה נסתר וממי אינה תכלית בפני עצמה, אלא דרך לדעת מה בדיוק מוטל עליך לעשות בפועל ברגע הזה עצמו.

פרשת התשובה נפתחת בהבטחה: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים ל, ג). ורש"י על אתר מדייק דיוק גדול: היה לו לכתוב "והשיב את שבותך", בלשון של מי שמשיב אחרים, והכתוב אומר "ושב", בלשון של מי ששב בעצמו.

ומכאן למדו רבותינו שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשהם נגאלים הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא עצמו ישוב עמהם. אין כאן מלך ששולח שליחים להביא את נתיניו הביתה, אלא מי שהיה עמם בגלות כל אותן שנים ארוכות, והוא עצמו זה שחוזר יחד איתם.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין הגלות מנתקת את הקשר אלא מסתירה אותו בלבד. ולכן אין הגאולה יצירה של דבר חדש, אלא גילוי של מה שהיה קיים כל הזמן מתחת לפני השטח, וזו בדיוק הסיבה שהיא נאמרת כאן בלשון של שיבה וחזרה ולא בלשון של בריאה חדשה.

וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל בעניין השכינה שירדה עם ישראל לכל מקום שגלו אליו, והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שאין ישראל לבדם בגלותם אף לרגע אחד. וזה עצמו הוא שנותן כוח לשוב, שכן מי שיודע בבירור שלא נעזב מעולם, יודע גם שיש לו לאן לחזור.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שזהו יסוד גדול בימי אלול. אדם מרגיש שהוא רחוק מאוד ושהדרך חזרה ארוכה מדי, והפסוק מלמד שהוא מעולם לא היה לבדו בדרך הזאת. השיבה איננה מסע אל מקום זר, אלא חזרה אל מי שממילא היה שם.

הכתוב מבטיח הבטחה שנשמעת קלה מדי: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא" (דברים ל, יא). ולא פירש הכתוב באיזו מצווה מדובר, ומכאן נחלקו רבותינו – ובכל הפירושים נשארת התמיהה, שכן דווקא הדבר הזה נראה לרוב בני אדם רחוק מאוד.

הרמב"ן מבאר על אתר שהכוונה למצוות התשובה, שעליה מדובר בכל הפרשה הקודמת לפסוק זה. ויש שלמדו שהכוונה לתורה כולה, ושהכתוב בא לומר שאין היא מעבר להשגתו של אדם רגיל. ובשני הפירושים כאחד עומדת אותה נקודה: הדבר נראה רחוק, והתורה מעידה שאיננו רחוק כלל.

והרב מאיר אליהו מעורר על ההבדל שבין מרחק אמיתי לבין תחושת מרחק. אדם מסתכל על השינוי שהוא צריך לעשות ורואה הר גבוה, ומתוך כך אינו מתחיל כלל. התורה אינה מכחישה שיש כאן עבודה, אלא מכחישה שהיא בלתי אפשרית, וההבדל בין השניים הוא כל ההבדל שבעולם.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהיצר מגזים תמיד בגודל המשימה, מפני שאין לו דרך טובה מזו למנוע את תחילתה. מי שמשוכנע שהדבר רחוק ממנו כבר ויתר מראש בלי להילחם כלל, ולכן ההודעה שהדבר קרוב היא עצמה חלק גמור מן העבודה, ולא רק תיאור של מצב קיים.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שהתשובה נמדדת בצעדים מעשיים ומוגדרים ולא בהתרגשות כללית. הפסוק אינו מבטיח שהכל ייעשה ביום אחד, אלא שהצעד הראשון תמיד מונח בהישג יד, וזה בדיוק מה שהופך את הדרך כולה לאפשרית ולא רק את סופה.

ממשיך הכתוב ומבאר במה אין המצווה רחוקה: "לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" (דברים ל, יב). והדבר נשמע תמוה: הרי התורה ניתנה מן השמים ממש, ומשה עלה למרום כדי לקבלה – ובכל זאת קובע הכתוב שאין היא נמצאת שם.

ומן הפסוק הזה למדו חכמים יסוד עצום. וכך מספרת הגמרא במסכת בבא מציעא במעשה תנורו של עכנאי שיצאה בת קול ואמרה שההלכה כרבי אליעזר, ועמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא". וביאר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחים בבת קול.

ואמרו שם שבאותה שעה חייך הקדוש ברוך הוא ואמר נצחוני בני נצחוני. הרי שלא זו בלבד שהדבר הותר, אלא שזו עצמה הייתה הכוונה מלכתחילה. התורה ניתנה מן השמים ונמסרה לארץ, ומשעה שנמסרה היא נחתכת בבתי המדרש שלמטה בכוח היגיעה, ולא בהכרזות שבאות מלמעלה.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין זו הפקרה של התורה לידי אדם אלא עצם מהותה של הנתינה. דבר שניתן במתנה נעשה שייך למקבל, ואילו דבר שנשאר בידי הנותן לא ניתן מעולם. ולכן דווקא היגיעה האנושית שלמטה היא שממשיכה את מה שהחל באותו מעמד בהר סיני.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את הצד המעשי בכך: אדם ממתין לאות משמים שיאמר לו מה לעשות, ובינתיים אינו עושה דבר. והתורה משיבה לו שהתשובה כבר נמצאת בידו, בספרים שלפניו וברב שהוא יכול לשאול, ושהמתנה לאות משמים היא בעצמה דרך נוחה מאוד של דחייה.

הכתוב מסיים את הדיון במרחק וקובע: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל, יד). והסדר תמוה: בדרך הטבע הלב הוא שמעורר את הפה, ואילו כאן הפה קודם ללב, כאילו הדיבור הוא שמביא אחריו את ההרגשה, ולא ההרגשה היא שמביאה אחריה את הדיבור.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שיש כוח עצום בדיבור, ושדברים שאדם אומר בפיו נעשים אמיתיים אצלו יותר משהיו כשישבו במחשבתו בלבד. וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל שהאמירה בפה פועלת למעלה ולמטה, ואינה רק ביטוי חיצוני של מה שכבר קיים בפנים.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שהמילים שיוצאות מפיו של אדם אינן נעלמות באוויר אלא עושות רושם. ולכן הסדר שבפסוק אינו טעות: מתחילים במה שאפשר לשלוט בו, והפה הוא הדבר היחיד שאדם יכול לצוות עליו מיד, בעוד שעל הלב אין לו שליטה ישירה כלל.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שרבים ממתינים להרגשה לפני המעשה, ואינם מבינים שהסדר הוא הפוך. אדם שמתפלל רק כשהוא מרגיש, לא יתפלל כמעט לעולם. ואילו מי שמתחיל מן המילים, מגלה כעבור זמן לא רב שהלב הצטרף אליהן מאליו, בלי שהודיע על כך מראש.

וכבר כתב בעל ספר החינוך שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וזהו כלל גדול בכל עבודת האדם. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהתחלה קטנה בפה, אפילו בלי הרגשה גדולה, היא התחלה כשרה לגמרי, והיא עצמה שמכשירה את הלב לבוא אחריה בהמשך.

הכתוב מציב את הבחירה במלוא חדותה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל, טו), ומיד מוסיף "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט). ותמוה: אם הבחירה נתונה ביד האדם, מה מקום יש לצוות עליו איזה צד לבחור?

ורש"י על אתר מבאר את הדבר במשל: אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך. נמצא שאין כאן שלילת הבחירה אלא הדרכה בתוכה, כאב שמצביע לבנו במפורש על הטוב שבכל החלקים.

והרמב"ם ביאר בהלכות תשובה שרשות כל אדם נתונה בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך טובה הרשות בידו. וזה יסוד גדול בתורה, שאין אדם מוכרח במעשיו ואין טבעו כופה עליו את דרכו, אלא הוא עצמו הבוחר, ומשום כך הוא גם זה שנושא באחריות מלאה לתוצאה שיצאה.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שרוב בני אדם אינם בוחרים ברע אלא פשוט אינם בוחרים כלל. הם נסחפים אחרי ההרגל, אחרי הסביבה ואחרי מה שנוח באותו רגע, ומגלים כעבור שנים רבות שחייהם כולם נקבעו בלי שהתקבלה בהם אף החלטה אחת שנעשתה מתוך מחשבה.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שהצו "ובחרת" מחייב מעשה של בחירה ולא רק הימנעות מרע. ולכן אין די בכך שאדם אינו עושה עבירות; נדרש ממנו לבחור בפועל בטוב, לקבוע לו זמנים ולהכריע, שכן מי שאינו מכריע נגרר בהכרח.

פרשת וילך נפתחת בשתי מילים סתומות: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא, א). ולא פירש הכתוב לאן הלך ולא לשם מה, ויש שביארו שהלך אל כל שבט ושבט להיפרד מהם בזה אחר זה, ביומו האחרון, במקום שיבואו הם אליו כדרך שהיה תמיד.

ומיד הוא אומר להם: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא, ב). ורש"י על אתר מדייק: יכול שתשש כוחו, תלמוד לומר בסוף התורה "לא כהתה עינו ולא נס לחה". אלא מהו לא אוכל, שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה באותה שעה.

והדברים מבהילים. משה אינו נחלש בגופו כלל ולא נס ליחו, אבל מקור ההוראה נסתם בפניו, שכן הגיעה שעתו של יהושע. המהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין זה עונש אלא סדר: אין שני מנהיגים בדור אחד, וכשמגיע זמנו של הבא אחריו, נסגר הצינור של מי שקדם לו.

והרב מאיר אליהו מעורר על גדולתו של משה בשעה הזאת. הוא אינו נאחז בתפקידו ואינו מנסה להאריך אותו, אלא הולך בעצמו אל העם, מודיע על הסיום, ומעמיד את יהושע לעיניהם. הפרידה איננה נכפית עליו מבחוץ כלל; הוא עצמו זה שיוצא לדרך ועושה אותה בידיו.

והראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מלמד ברוח זו שהעברת מנהיגות היא מבחן אחרון וקשה מכולם. קל להנהיג ארבעים שנה וקשה מאוד לסיים ביום אחד, ומי שמסיים בכבוד ומעמיד את הבא אחריו על רגליו, הוא זה שהצליח באמת גם בכל אותן ארבעים שנה שקדמו לה.

התורה מצווה על מעמד הקהל אחת לשבע שנים: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם" (דברים לא, יב). והדבר תמוה: האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, אבל תינוקות שאינם מבינים דבר, למה מטריחים אותם לבוא?

וכך שואלת הגמרא במסכת חגיגה: אם אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, טף למה בא. והשיבו: כדי ליתן שכר למביאיהן. הרי שהתשובה אינה נוגעת כלל לתועלת שמפיק התינוק מן הקריאה, אלא למעשה של ההורים עצמם, שטרחו וקמו והביאו אותו איתם אל המעמד הגדול הזה.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שילד קולט הרבה יותר ממה שהוא מבין. הוא אינו יודע מה נקרא באוזניו, אבל הוא יודע היטב שאביו נשא אותו למקום הזה, שכולם עמדו בדממה, ושהדבר הזה היה חשוב. וזה בדיוק מה שיישאר אצלו זמן רב אחרי שהמילים יישכחו.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שהחינוק העמוק ביותר אינו נעשה בהסברים אלא באווירה. אין ילד זוכר שיעורים שקיבל בגיל שלוש, אבל הוא זוכר לכל חייו מה נראה חשוב בבית שגדל בו, במה טרחו הוריו ובמה לא, ולאן היו מוכנים לקום ולצאת גם כשהיה קשה.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בבהירותו ההלכתית, היה מדגיש שמצוות חינוך מוטלת על האב אף כשהילד עדיין קטן מכדי להתחייב בעצמו. הרי שהתורה אינה ממתינה לגיל ההבנה כדי להתחיל, מפני שמי שמתחיל רק בשעה שהילד כבר מבין הכל, כבר מתחיל מאוחר מדי.

לקראת סופה של הפרשה בא הציווי: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים לא, יט). ומכאן למדו רבותינו את מצוות כתיבת ספר תורה, שהיא האחרונה שבתרי"ג המצוות. והשאלה מתבקשת: מדוע נחתמת התורה כולה דווקא בציווי לכתוב אותה מחדש?

והרמב"ם פסק בהלכות ספר תורה שמצוות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, ואף אם הניחו לו אבותיו ספר תורה מצווה לכתוב משלו. הרי שאין די בכך שהספר קיים בבית ואפילו שהוא ירושה מן האבות; נדרש שיהיה בו חלק שנעשה בידיו של האדם עצמו.

והגר"א מדייק ברוח דרכו שהמצווה אינה בקניין הקלף אלא בהיות הדברים שלך. וכבר כתבו הפוסקים שבזמן הזה מקיימים אותה גם בקניית ספרים שלומדים בהם, וגדולי הפוסקים כתבו שהעיקר הוא שיהיו אלה ספרים שאדם לומד בהם בפועל, ולא ספרים שעומדים לנוי בארון.

והמהר"ל מפראג מבאר ברוח דבריו שאין התורה נעשית קניינו של אדם בשמיעה בלבד. כל זמן שהיא נשארת דבר ששמע מאחרים היא נשארת שלהם, ורק כשהוא כותב אותה, חוזר עליה ומעביר אותה הלאה, היא נעשית שלו ממש. ולכן דווקא בציווי הזה נחתמות כל מצוות התורה.

והבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שהמילים "שימה בפיהם" הן עיקר הציווי, ולא הכתיבה לבדה. אין תכלית הכתיבה שיהיה ספר, אלא שיהיו הדברים שגורים בפה ובלב. ספר שנכתב ולא נלמד קיים אולי את צורתה החיצונית של המצווה, אבל לא את הדבר שהיא באה לעשות.

פרשת נצבים נקראת בכל שנה בשבת האחרונה שלפני ראש השנה, בלי יוצא מן הכלל. וזה עצמו סימן שהחכמים ראו בה הכנה ליום הדין, ופתיחתה נשמעת אחרת לגמרי כשקוראים אותה בשבוע הזה: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם" (דברים כט, ט), עמידה של כולם יחד לפני המלך.

והרב אליהו עמר מדגיש בדרשותיו את המילה "כלכם". ביום הדין כל אדם נידון על מעשיו שלו, ואף על פי כן הפרשה מעמידה את כולם יחד ולא כל אחד לעצמו. וזו נחמה גדולה: אדם נכנס ליום הדין כשהוא חלק מציבור, וזכות הרבים עומדת לו במקום שזכותו הפרטית אינה מספיקה.

והזוהר הקדוש מלמד ברוח דבריו שיש ימים שבהם הקרבה גלויה יותר, וכך מבואר בכתבי האר"י מפי רבי חיים ויטאל בעניין ימי אלול והתשובה שבהם. ולכן סמכו את הפרשה הזאת לראש השנה: קודם מעמידים את האדם על מקומו שבברית, ורק אחר כך הוא נכנס אל תוך הדין.

ומיד אחריה באה פרשת התשובה, "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל, ג), ולאחריה "כי קרוב אליך הדבר מאד" (דברים ל, יד). הבן איש חי מלמד ברוח דרשותיו שזה הסדר הנכון של הימים: לא פחד תחילה ותקווה בסוף, אלא הבטחה שהדרך פתוחה, ורק מתוכה נכנסים לדין.

והרב מאיר אליהו מעורר על כך שכל הפרשה בנויה על המילה "היום". לא היום שעבר ולא היום שיבוא, אלא היום הזה ממש, שבו אדם עומד ובוחר. וזו כל עבודתם של הימים האלה: לא לסכם את השנה שהייתה, אלא להכריע מה בדיוק יהיה מחר בבוקר, ולהתחיל בו מיד ובלי שום דחייה.