דבר תורה לפרשת אמור

הרב מאיר אליהו מעלה שאלה שחז"ל התמודדו איתה: הפרשה פותחת ב"אמור אל הכהנים... ואמרת אלהם" (ויקרא כא, א). למה אמירה כפולה? רש"י מפרש: "להזהיר גדולים על הקטנים." כלומר, כל כהן אחראי לחנך את בנו בדרך התורה.

הרב מאיר אליהו מעמיק: המילה "אמור" היא לשון רכה – בניגוד ל"דבר" שהוא קשה. הזוהר הקדוש (פרשת אמור) מסביר ש"אמור" הוא לשון חסד ורחמים, ו"דבר" הוא לשון דין. כשמחנכים – צריך גם חסד וגם דין.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה רוצה ללמדנו עיקרון חשוב: כשם שיש קדושת הכהן – כך יש קדושת הזמן. הרמב"ם (הלכות שביתת היום טוב פרק א') מסביר שכל המועדים נקבעים על ידי בית דין, ולכן הסמיכות לכהנים היא טבעית.

מרן מוסיף: ספר החינוך (למודים לג עמוד א') מסביר שכמו שהכהן מקדש את עצמו ומתרחק מהעם, כך היהודי במועד צריך להתרחק מהעולם הגשמי ולהתקדש. הסמיכות בין קדושת הכהן לקדושת היום טוב מלמדת שכל יהודי הוא כמו כהן.

הרב אליהו עמר מעלה שאלה יפה: התורה אומרת "וספרתם לכם" (ויקרא כג, טו) – אנחנו סופרים יום 1, יום 2, וכך הלאה. אם מחכים לקבלת תורה – למה לא סופרים למטה, כמו ספירה לאחור?

הרב אליהו עמר מביא את דברי ספר החינוך (למודים פרק כג עמוד א'): הספירה כלפי מעלה מסמלת עלייה רוחנית. בפסח יצאנו ממצרים והיינו במדרגה נמוכה של טומאה. כל יום שעולה – אנחנו מטפסים מדרגה אחת למעלה.

הרמב"ן (הלכות תמידין פרק ז' הלכה כא) מסביר שהספירה כלפי מעלה מראה שכל יום שעובר הוא הישג, וזה מעודד את הרצון להמשיך. הספירה למטה הייתה גורמת לתחושת אכזבה – שכל יום מתרחקים מהמטרה.

הרב מאיר אליהו מעלה שאלה חשובה: בפרשה כתוב "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" (ויקרא כג, ב). ומיד אחר כך מופיעה שבת – ורק אחריה החגים. למה?

הרב מאיר אליהו מסביר בשם הרמב"ן (ויקרא כג, ג): שבת היא יסוד המועדים. היא הראשונה מכולם, והיא מקודשת מימי הבריאה. כל מי שמחלל את השבת – כאילו הוא מחלל את כל המועדים.

הזוהר הקדוש (פרשת אמור) מוסיף: שבת היא מקור הקדושה שממנו נשפעת הברכה לכל החגים. בלי שבת – אין מועדים. השבת היא השורש והשורש הוא הענף.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את המדרש (ויקרא רבה ל יב): ארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגי אנשים בעם ישראל. האתרוג – יש בו טעם וריח – מסמל מי שיש בו תורה ומעשים טובים. הערבה – טעם בלי ריח – תורה בלי מעשים.

ההדס – ריח בלי טעם – מעשים בלי תורה. והלולב – אין בו לא טעם ולא ריח – לא תורה ולא מעשים. מרן מסביר: הקדוש ברוך הוא אמר – חברו אותם יחד ויכפרו אלו על אלו. האתרוג לא מזלזל בלולב.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "כל איש אשר בו מום... לא יגש להקריב לחם אלוקיו" (ויקרא כא, יז-יח). זה לא עניין של אפלייה – אלא של תפקיד.

הרב אליהו עמר מביא את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ח' פרק א' הלכה ג'): הכהן מייצג את הקדוש ברוך הוא לפני העם. מום אינו פוגם בערך האדם, אלא כשנציג משרת מלך העולם – צריך להיות שלם בגוף, כפי שדרכו של בני אדם.

הרב אליהו עמר מדגיש: הכהן בעל מום עדיין קדוש – הוא אוכל מן הקודשים, וחלקו בקורבנות לא נפגע. אבל הוא לא עובד עבודה – לא בגלל פגם בו, אלא כי התפקיד דורש שלמות.

הרב מאיר אליהו מסביר שהתורה מספרת על בן האישה הישראלית שהיה מאיש מצרי (ויקרא כד, י-יב). רש"י מפרש שהוא יצא מבית דינו של דן, שם הורה לו שאין לו מקום במחנה דן כי השבט הולך אחר האב. מתוך כאב ותסכול – בא לידי גידוף.

הרב מאיר אליהו מעמיק: הסיפור הזה מופיע דווקא אחרי פרשת לחם הפנים והמנורה – ללמד שהקדושה דורשת מאדם להיות בקרבת השכינה. מי שמרגיש שאין לו מקום בקדושה – עלול לאבד את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה אומרת: "עין תחת עין, שן תחת שן" (ויקרא כד, כ). הגמרא (בבא קמא דף פד) קובעת באופן חד משמעי: הכוונה היא תשלום ממון ולא ממש. הגמרא שואלת: אם עיוור הוציא עין של אדם שרואה באחת – האם נוציא לו את שתי העיניים?

מרן מביא את הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה א'-ד'): החובל משלם את שווי הנזק שגרם. חמשה דברים משלם על חבלה גופנית: נזק, צער, בושת, ריפוי ושבת. התורה דיברה בלשון "עין תחת עין" כדי ללמד את חומרת העבירה, אך הדין בפועל הוא ממון.

הרב אליהו עמר מסביר שהתורה אומרת: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה א') מפרט: מצוות עשה לקדש את השם. ומצוות לא תעשה שלא לחלל את השם.

הרב אליהו עמר מביא את הגמרא (יומא דף פב עמוד א'): "ואהבת את ה' אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך." כיצד? שאדם יישא וייתן, יקרא תורה וישמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו יהיו בנחת – אומרים עליו: אשרי מי שלמדו תורה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהנושא של חול המועד הוא אחד הנושאים המורכבים ביותר בהלכה. הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז' הלכה א') משמע שהמזלזל בחול המועד עובר על איסור מדאורייתא. ויש דעות שאיסור זה מהתורה.

מרן מביא את השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקכ) שפוסק: אין עושים מלאכה בחול המועד אלא אם יש הפסד המרובה אם לא תעשה, או צורך מצווה, או דבר האבד. מרן מדגיש שאנשים רבים נוהגים בחול המועד כיום חול, וזו טעות גדולה.

הרב מאיר אליהו מעלה שאלה חשובה: באמצע הפרשה עוסקת במועדים – ופתאום מופיע ציווי להדליק את המנורה ולחם הפנים (ויקרא כד, ב-י). מה הקשר?

הרב מאיר אליהו מסביר: הרמב"ן (ויקרא כד, ב) מפרש שאחרי שהתורה ציוותה את קדושת הזמנים – היא מזכירה שהקדושה קיימת גם בתוך המקדש כל יום. המנורה מסמלת את אור התורה והרוח, והלחם מסמל את הפרנסה הגשמית.

הזוהר הקדוש (פרשת אמור) מוסיף: המנורה והשולחן נמצאים זה מול זה – כי אור בלי לחם אינו שלם, ולחם בלי אור אינו שלם. התורה והפרנסה צריכים להיות באיזון.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מסביר שהתורה אומרת: "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא, א). הזוהר הקדוש (פרשת אמור) מסביר שהכהן מייצג את החיים. המוות הוא ההיפך הגמור של הקדושה, והכהן צריך להישאר בצד החיים.

מרן מביא את הרמב"ם (מורה נבוכים ח' פרק א'): הטומאה אינה רק טקסית – היא רוחנית. כשאדם נמצא ליד מת – הוא עלול להרגיש יאוש. הכהן, שתפקידו להשרות קדושה, צריך להישאר במדרגה רוחנית גבוהה.

הרב אליהו עמר מסביר שבפרשת אמור כתוב: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זיכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). התורה לא מזכירה כאן את הדין – אלא את התרועה.

הרב אליהו עמר מביא את דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג' הלכה א'): תקיעת השופר היא כמו הכרזה שמעירה את הישן משנתו. השופר אומר לאדם: התעורר! קום משנתך! חזור בתשובה! התרועה קודמת לדין – כי בלי התעוררות אין תשובה.