דבר תורה לפרשת פינחס

הרב מאיר אליהו פותח עם שאלה שמטרידה כל מי שקורא את הפרשה: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לוקח רומח, נכנס לאוהל, והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור – בלי משפט, בלי עדים, בלי התראה. בכל מקרה אחר בתורה, זה היה נחשב רצח. אז למה כאן הקדוש ברוך הוא לא רק סולח – אלא מתגמל? הרב מאיר אליהו מביא את הגמרא (סנהדרין דף פב עמוד א'): "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו". זהו דין מיוחד שנמסר למשה בסיני – אבל לא נפסק להלכה. כלומר: אם מישהו שואל "מותר?" – אומרים לו "לא". רק מי שפועל מתוך קנאות אמיתית לשם שמיים, ברגע המעשה, בלי לחשוב על עצמו – רק הוא יכול לעשות את זה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מוסיף נקודה מכרעת: הירושלמי (סנהדרין פרק ט הלכה ז) אומר: "שלא ברצון חכמים" – פינחס פעל נגד דעת החכמים! הם רצו לנדות אותו! מרן מסביר: החכמים פחדו מתקדים מסוכן. אם כל אחד יחליט לבד מי "חוטא" ומי ראוי ל"עונש" – זה סוף של חברה. לכן הם התנגדו. אבל הקדוש ברוך הוא אישר את פינחס – כי הוא ידע שהכוונה הייתה טהורה לחלוטין. אדם לא יכול לקרוא כוונות – הקדוש ברוך הוא כן.

הרמב"ן (במדבר כה, יא) נותן הסבר עמוק למילים "בקנאו את קנאתי בתוכם": "קנאתי" – של הקדוש ברוך הוא, לא של פינחס. כלומר: פינחס לא קינא לעצמו – הוא קינא את הקנאה של ה'. הוא היה כמו שליח שמבצע את רצון השולח. הרמב"ן מדגיש: ההבדל בין קנאות לשם שמיים לבין אלימות הוא הכוונה. ואת הכוונה רק הקדוש ברוך הוא יודע לבחון.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר כה יא) מוסיף: למה התורה מייחסת את פינחס עד אהרן – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"? כי השבטים היו מבזים אותו: "ראיתם את בן פוטי הזה" – נכד יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, והוא הורג נשיא שבט? המהר"ל מסביר: התורה באה ואומרת – תסתכלו על הצד השני של המשפחה. הוא גם נכד של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום. מי שמוכן להרוג למרות שהוא בן של אוהבי שלום – סימן שהקנאות שלו אמיתית, לא טבעו.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה שואל תמיד: פינחס עשה מעשה של אלימות – דקר שני אנשים ברומח. והשכר שלו? "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב). זה כמו לתת לחייל שנלחם בקרב – פרס שלום! הרב מרדכי אליהו היה מסביר: זה בדיוק העניין. מי שנאלץ להשתמש בכוח – צריך ריפוי. אדם שהורג, גם לצורך, גם לשם שמיים – הנפש שלו נפגעת. הקדוש ברוך הוא נותן לפינחס ברית שלום כדי לרפא את מה שנשבר בתוכו.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את הזוהר הקדוש (פרשת פינחס, דף רטו): "פינחס – הוא אליהו". הזוהר מזהה את פינחס עם אליהו הנביא! מרן מסביר: מה התפקיד של אליהו? "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד) – שלום! השלום הזה שפינחס קיבל – הוא לא סתם פרס. זה תפקיד נצחי. פינחס הפך למלאך השלום – אליהו הנביא שיבוא לבשר על הגאולה.

הרמב"ן (במדבר כה, יב) מפרש אחרת: "בריתי שלום" היא הבטחה שפינחס לא ימות מיד. למה? כי הוא סיכן את חייו! זמרי היה נשיא שבט שמעון, ולו היו חסידים רבים. הם יכלו להרוג את פינחס בנקמה. "בריתי שלום" – הבטחה אלוקית שלא יפגעו בו. הרמב"ן מוסיף: זו גם הסיבה שפינחס קיבל כהונה – כי הכהן צריך להיות מוגן, בטוח, שלם.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר כה יב) נותן את ההסבר הכי עמוק: שלום אמיתי דורש לפעמים מלחמה). המהר"ל מסביר: שלום שקר – כשכולם שותקים מול עוול – זה לא שלום. זו הסכמה שקטה). שלום אמיתי דורש לעמוד על האמת), גם כשזה כואב, גם כשזה דורש עימות. פינחס שבר את השלום המזויף – ולכן דווקא הוא קיבל את השלום האמיתי.

הרב מאיר אליהו מעלה תופעה ייחודית: בספר התורה, המילה "שלום" ב"בריתי שלום" נכתבת עם וי"ו קטועה – האות וי"ו חתוכה באמצע. זו אחת מהתופעות הנדירות ביותר בכל התורה. הרב מאיר אליהו שואל: למה? אם זו ברכה, למה היא כתובה בצורה שבורה? הבעל הטורים (במדבר כה, יב) מסביר: וי"ו שבורה רומזת שהשלום עדיין לא שלם. הוא יהיה שלם רק לעתיד לבוא – כשאליהו (שהוא פינחס) יבוא לבשר על הגאולה.

הרב אליהו עמר מוסיף פירוש נוסף: הוי"ו היא האות שמחברת – "ו" אומרת "וגם". כשהוי"ו שבורה – זה אומר שיש ניתוק. פינחס עשה מעשה הכרחי, אבל מעשה אלימות תמיד שובר משהו. גם כשהוא מוצדק. הרב אליהו עמר מסביר: הוי"ו השבורה מלמדת שגם צדק שדורש אלימות – משאיר צלקת. השלום שאחרי מלחמה הוא שלום עם צלקת – שלום שבור. אמיתי, אבל שבור.

הרמב"ן מסביר: רבינו בחיי (במדבר כה, יב) כותב שהוי"ו הקטועה רומזת לוי"ו של שמו של הקדוש ברוך הוא. שם הוי"ה – י-ה-ו-ה. כשיש חטא, השם נפגם. כשפינחס תיקן את החטא – הוי"ו חזרה, אבל עדיין לא שלמה. התיקון המלא יהיה רק בגאולה. המסר: כל מעשה טוב שלנו מתקן – אבל התיקון השלם הוא עבודה משותפת של כל הדורות.

המהר"ל מפראג (חידושי אגדות, סנהדרין פב) מביא רעיון מרתק: שלום שלם מדי – חשוד. בעולם הזה אין שלום מושלם. מי שטוען "הכל שלום, הכל טוב" – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא מתעלם מהבעיות. הוי"ו השבורה אומרת: שלום אמיתי הוא תהליך, לא תוצאה. הוא תמיד בבנייה, תמיד לא גמור). וזה בסדר. שלום שבור שעובדים עליו – טוב משלום מזויף שנראה שלם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל פותח: חמש נשים – מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה – באות אל משה ואומרות: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד). מרן מדגיש: הן לא מתלוננות, הן לא מוחות – הן טוענות טענה משפטית. הגמרא (בבא בתרא דף קיט עמוד ב') אומרת: "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". שלושה תארים! חכמניות – ידעו הלכה. דרשניות – ידעו לטעון. צדקניות – כוונתן הייתה טהורה.

הרב אליהו עמר מעלה נקודה מרתקת: רש"י (במדבר כז, א) אומר: "עיניהן ראו מה שלא ראו עיני משה"). משה רבנו, הנביא הגדול מכולם, לא יזם את הדין הזה. הוא לא חשב עליו. חמש נשים פשוטות באו ושאלו שאלה שהנביא הגדול לא שאל! הרב אליהו עמר מסביר: לפעמים דווקא מי שנמצא בתוך הבעיה – רואה דברים שמי שנמצא מעל לא רואה. הכאב מחדד את הראייה.

הרמב"ן (במדבר כז, ה) מסביר למה משה הוצרך לשאול את ה': "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"). הרמב"ן אומר: לא שמשה לא ידע – אלא שזה היה דין חדש שלא ניתן עדיין. התורה חיכתה שמישהו ישאל. זה עיקרון מדהים: יש חלקים בתורה שנכתבו בזכות שאלות של אנשים פשוטים). בנות צלפחד גרמו לפרשה להיכתב.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש: שימו לב לתגובה של הקדוש ברוך הוא – "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז). לא "אני מחליט לתת להן" – אלא "הן צודקות"). הרב מרדכי אליהו היה אומר: "כן" – מילה אחת שמשנה את ההיסטוריה. הקדוש ברוך הוא מאשר שנשים יכולות לרשת). "דוברות" – הדיבור שלהן היה נכון, ראוי, מכובד). לא בזעם, לא בתלונה – בכבוד ובצדק.

הרב מאיר אליהו פותח עם רגע מרגש: משה רבנו יודע שהוא לא ייכנס לארץ. מה הדבר הראשון שהוא עושה? לא מתלונן, לא מבקש רחמים על עצמו – אלא דואג למנהיג חדש). "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כז, טז). הרב מאיר אליהו שואל: למה דווקא יהושע? פינחס זה עתה הוכיח מסירות נפש) כלב בן יפונה היה נאמן במרגלים. למה לא אחד מהם?

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא תשובה מהמדרש (ילקוט שמעוני, פינחס): "כבר יש לפינחס גדולה – הכהונה"). מרן מסביר: אל תיתן שתי כתרים לאדם אחד כשאפשר לחלק. זה עיקרון חברתי: פיזור סמכות, לא ריכוז כוח. ולגבי כלב – הגמרא (מגילה דף יד עמוד ב') רומזת שכלב היה גדול יותר בגיל ולא התאים להנהגה צעירה. יהושע היה התלמיד הנאמן שלמד מרבו כל יום, "נער לא ימיש מתוך האוהל" – הוא לא עזב רגע.

הרמב"ן (במדבר כז, טז) מפרש את הביטוי "אלוקי הרוחות לכל בשר": רש"י מביא את המדרש: משה אמר – "ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה"). משה מבקש מנהיג שיודע להתמודד עם כל אחד לפי טבעו). הרמב"ן מוסיף: זו הגדרה של מנהיג אמיתי – לא מי שהכי חכם, הכי גיבור או הכי צדיק – אלא מי שמבין אנשים). יהושע, ששירת את משה שנים – למד איך לקרוא אנשים.

המהר"ל מפראג (דרך חיים, אבות פרק ב משנה ד) מוסיף: הפסוק אומר "וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח) – יד אחת). אבל בפועל, "ויסמוך את ידיו עליו" (כז, כג) – שתי ידיים). המהר"ל מסביר: הקדוש ברוך הוא אמר יד אחת – ומשה נתן בנדיבות, שתי ידיים). הוא לא היה קמצן עם הסמכות שלו. הוא נתן יותר ממה שנדרש). זהו מנהיג אמיתי – מי שיודע למסור את השרביט בנדיבות.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש: "ויאמר ה' אל משה – עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ... וראיתה, ונאספת אל עמך" (במדבר כז, יב-יג). הרב מרדכי אליהו שואל: מה הייתם עושים אם אמרו לכם שאתם הולכים למות? הייתם מתפללים על עצמכם, מבקשים רחמים, בוכים? משה לא עשה שום דבר מזה). מה הוא עשה? ביקש מנהיג לעם). "יפקוד ה'... איש על העדה" – הדבר הראשון שעלה לו – מה יהיה עם הצאן שלי?

הרב אליהו עמר מביא מדרש מרגש: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (כז, יז) – משה מפרט בדיוק איזה מנהיג הוא רוצה: "שיצא לפניהם" – לא שישלח אותם למלחמה וישב בארמון). "ולא כדרך מלכי אומות העולם" שהם יושבים בבית ושולחים את החיילים. אלא מנהיג שהוא בחזית), "יוצא ראשון ונכנס אחרון"). הרב אליהו עמר מדגיש: זו ההגדרה של מנהיגות יהודית – להיות הראשון בסכנה והאחרון בנוחות.

הרמב"ן (במדבר כז, יז) מפרש: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" – משה משווה את ישראל לצאן). למה? הרמב"ן מסביר: צאן בלי רועה לא מתים – הם מתפזרים). כל אחד הולך לכיוון שלו, נטרף על ידי זאבים, נאבד. העם לא יחדל להתקיים – אבל יפסיק להיות עם). זו הסכנה: לא חורבן – פירוד). ומנהיג הוא מי שמחבר.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה מספר: יש מדרש (ספרי פינחס, פיסקא קלח) שמשה רבנו כן ביקש על עצמו – תקט"ו תפילות)! אבל קודם הוא דאג לעם. מרן היה אומר: "תראו סדר עדיפויות" – קודם העם, אחר כך אני. זה לא שמשה לא רצה לחיות – הוא רצה מאוד). אבל הצרכים של הציבור קודמים לצרכים האישיים. זו גדלות.

הרב אליהו עמר פותח: בפרשת פינחס יש מפקד חדש – 601,730). המפקד הקודם (בפרשת במדבר) – 603,550). כמעט אותו מספר! הרב אליהו עמר שואל: אם כל הדור הקודם מת (חוץ מכלב ויהושע) – איך המספר כמעט זהה? רש"י (במדבר כו, א) מסביר: המפקד בא אחרי המגפה – כמו רועה שספר את צאנו אחרי שזאב תקף. הוא סופר כדי לדעת מה נשאר). והעובדה שהמספר כמעט זהה – מראה שה' דאג לחדש את העם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מוסיף: המדרש (במדבר רבה כא, ז) אומר: "חביבין ישראל שמונה אותם כל שעה"). הקדוש ברוך הוא סופר את ישראל כי הם יקרים לו). מרן היה ממשיל: כמו אדם שיש לו אוסף של יהלומים – הוא סופר אותם שוב ושוב, לא כי הוא שוכח – כי הוא אוהב). כל יהודי הוא יהלום בעיני הקדוש ברוך הוא.

הרמב"ן (במדבר כו, ב) מסביר את התפקיד המעשי של המפקד: הם עומדים להיכנס לארץ ולחלק אותה. צריך לדעת כמה אנשים בכל שבט כדי לחלק בצדק). "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (כו, נד). הרמב"ן מדגיש: החלוקה הייתה גם בגורל וגם במספר – שילוב של השגחה אלוקית (גורל) ושכל אנושי (מספר). זה המודל: עשה את שלך – וה' יעשה את שלו.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר כו א) שואל: מה ההבדל האיכותי בין שני הדורות? הראשון – דור של עבדים שיצאו ממצרים, מנטליות של תלות). "מי ייתן מותנו בארץ מצרים" – הם רצו לחזור). הדור החדש – דור של חופש), שנולד במדבר, שלא הכיר את מצרים. המהר"ל מסביר: שינוי אמיתי לוקח דור). אתה לא יכול לקחת עבד ולהפוך אותו לאדם חופשי – אתה צריך לגדל ילדים בחירות.

הרב מאיר אליהו פותח: פרשת פינחס כוללת את כל פרשיית הקרבנות – תמיד, מוסף שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות). הרב מאיר אליהו שואל: למה כאן? הרי הקרבנות כבר הוזכרו בספר ויקרא! רש"י (במדבר כח, ב) מביא מדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא: צווה את בני ישראל ואמרת אליהם – חביב עלי"). הרב מאיר אליהו מסביר: דווקא אחרי שהדור הקודם מת, אחרי המגפה, אחרי המפקד – עכשיו צריך לחזק את הקשר עם ה'. הקרבנות הם "התור" – החיבור היומי.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא את הגמרא (ברכות דף כו עמוד ב'): "תפילות כנגד תמידין תיקנום"). שחרית – כנגד תמיד של שחר. מנחה – כנגד תמיד של בין הערביים. מרן היה אומר: "כל תפילה שאנחנו מתפללים – היא המשך של קרבן התמיד!" מה זה אומר "תמיד"? כל יום, בלי הפסקה, בלי תירוצים). גם ביום טוב, גם ביום רע, גם כשבא לך וגם כשלא. "את קרבני לחמי... תשמרו" – תשמרו, לא "תרגישו".

הרמב"ן (במדבר כח, ב) מפרש את המילים "ריח ניחוחי" – ריח נחת רוח לפני). הרמב"ן שואל: וכי לקדוש ברוך הוא יש "ריח"? כמובן שלא). אלא: "ריח ניחוחי" – נחת רוח מזה שאמרתי ונעשה רצוני). הקדוש ברוך הוא שמח לא מהקרבן עצמו – אלא מהעובדה שעשיתם מה שביקשתי). זה לא על הבשר – זה על הציות, הנכונות.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה אומר: שימו לב – הפסוק אומר "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (כח, ד). "אחד" – לא "ראשון"! הרב מרדכי אליהו היה מסביר: "אחד" – מיוחד), ייחודי). כל יום הוא חדש), כל תפילה היא ראשונה). אל תגיד "כבר התפללתי אתמול" – היום זה יום אחר). "את הכבש האחד" – תתייחס לכל תפילה כאילו היא היחידה.

הרב אליהו עמר מעלה נקודה מעניינת: סוכות הוא החג עם הכי הרבה קרבנות) – 70 פרים) (13+12+11+10+9+8+7) במשך שבעת הימים. הגמרא (סוכה דף נה עמוד ב') אומרת: "שבעים פרים כנגד שבעים אומות"). הרב אליהו עמר מסביר: בסוכות, ישראל מתפללים על כל העולם) – לא רק על עצמם. "ובחג נידונים על המים" – גשם לכל העולם. ישראל הם "ממלכת כהנים" – מתווכים בין ה' לעולם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מוסיף: שימו לב שהפרים יורדים – מ-13 עד 7). הגמרא אומרת (סוכה שם): "אוי להם לגויים שאיבדו ואינם יודעים מה איבדו – בזמן שבית המקדש קיים, המזבח מכפר עליהם"). מרן היה מסביר: העולם לא יודע כמה הוא צריך את בית המקדש). הגויים חשבו שהם חורבים את בית ישראל – בפועל הם חרבו את ההגנה של עצמם.

הרמב"ן (במדבר כט, יח) מסביר שיטה בקרבנות החגים: כל חג מבטא יחס שונה בין ישראל לקדוש ברוך הוא. פסח – לידה) של העם. שבועות – נישואין (מתן תורה = כתובה). סוכות – חיים ביחד ("בסוכות תשבו"). ראש השנה – דין) כמו חידוש חוזה) כל שנה. הרמב"ן מדגיש: המספרים אינם שרירותיים – כל מספר מכוון.

המהר"ל מפראג (נר מצווה) מוסיף: שמיני עצרת – היום השמיני – יש בו רק פר אחד). אחרי 70 פרים לאומות – פר אחד לישראל). המהר"ל מביא את המשל (סוכה דף נה עמוד ב'): "משל למלך שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך"). שמיני עצרת הוא יום אינטימי – רק ישראל וה'. "קשה עלי פרידתכם" – קשה לי להיפרד מכם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל פותח עם מסורת עתיקה: הזוהר הקדוש (פינחס, דף רטו), תרגום יונתן (במדבר כה, יב), פרקי דרבי אליעזר (פרק מז) – כולם אומרים: "פינחס הוא אליהו"). מרן שואל: איך זה אפשרי? פינחס חי בתקופת משה, ואליהו בתקופת אחאב – מאות שנים הפרש)! מרן מביא את רש"י (מלכים א יז): פינחס לא מת). הוא קיבל "בריתי שלום" – חיי נצח). הוא ממשיך להופיע בכל דור, כאליהו הנביא.

הרב מאיר אליהו (ששמו נקרא על שם אליהו הנביא)) מביא קשר מרתק: פינחס – קנאי). אליהו – קנאי). פינחס אמר (במדבר כה, יא): "בקנאו את קנאתי"). אליהו אמר (מלכים א יט, י): "קנא קנאתי לה'") – אותן מילים בדיוק)! הרב מאיר אליהו מסביר: אותה נשמה, אותה קנאות. אבל יש התפתחות – פינחס קינא בחרב), אליהו קינא בדיבור ובאש מהשמים. הנשמה גדלה.

הרמב"ן (בראשית מו, טו) מביא שיטה אחרת: לא אותו אדם ממש – אלא אותה נשמה). הרמב"ן מדבר על גלגול נשמות) – נשמת פינחס התגלגלה באליהו. לא אותו גוף), אבל אותה מהות). הרמב"ן מסביר שזה מתאים ל"בריתי שלום" – הברית היא לנשמה), לא לגוף. ולכן הנשמה ממשיכה לפעול דור אחר דור, עד ביאת המשיח.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר: בכל ברית מילה מכינים כיסא של אליהו). למה? כי אליהו קינא לברית – "כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א יט, י). אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה קינאת לברית? חייך, שלא יהיו ישראל עושים ברית מילה עד שתראה בעיניך"). הרב מרדכי אליהו היה אומר: אליהו נוכח בכל ברית – רואה שישראל שומרים את הברית. "פינחס – הוא אליהו – הוא מלאך הברית".

הרב אליהו עמר פותח עם שאלה: למה התורה טורחת לפרט את שמות חמש הבנות – שלוש פעמים (כאן, בפרשת מסעי, ובפרשת וזאת הברכה)? הגמרא (בבא בתרא דף קכ עמוד א') אומרת: "כולן לשם שמיים נתכוונו"). הרב אליהו עמר מוסיף: הסדר של השמות משתנה בין הפעמים – מה שמראה שאין בכורה ביניהן. כולן שוות), כולן חכמות). לא הייתה מנהיגה אחת – הן פעלו כצוות.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא מדרש (ספרי פינחס, פיסקא קלג): "מחלה" – שנמחל לאביהן; "נועה" – שניאותה (נבואה ניתנה לה); "חגלה" – שחגגה כל מעשיה לשם שמיים; "מלכה" – שנמלכה בדעתה (נועצה ושקלה); "תרצה" – שרצתה ועשתה רצון אביה. מרן היה אומר: חמש תכונות שכל אדם צריך – מחילה, חכמה, שמחה, עצה טובה, ורצון חזק.

הרמב"ן (במדבר כז, א) מעלה נקודה חשובה: "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה"). הן לא באו בסתר) – הן באו בפומבי), לפני כולם). הרמב"ן מסביר: זו אומץ). חמש נשים עומדות מול משה, מול הכהן הגדול, מול כל הנשיאים, מול כל העדה – ותובעות את זכותן). בחברה שלא הייתה רגילה לזה – זה דרש אומץ אדיר.

המהר"ל מפראג (גור אריה, במדבר כז א) מוסיף: "ותקרבנה" – הן התקרבו), לא ניגשו). "קרבה" רומזת לקרבה רוחנית). הן לא באו מתוך תביעה – אלא מתוך אהבת הארץ). אביהן – צלפחד – מת במדבר. הן אמרו: "אנחנו רוצות חלק בארץ ישראל"). לא כסף, לא כוח – ארץ). המהר"ל מדגיש: הדור הזה של הנשים אהב את ארץ ישראל – בניגוד לדור המרגלים.

הרב מאיר אליהו פותח: הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח). הרב מאיר אליהו שואל: מה זה "סמיכה"? מה עובר פיזית ממשה ליהושע? הגמרא (סנהדרין דף יג עמוד ב') מסבירה: "סמיכה" היא העברת סמכות). לא כוח קסום – אמון). משה אומר לעולם: "אני סומך עליו" – סומך) גם במובן של אמון) וגם במובן של תמיכה.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש פרט קטן אבל מכריע: הקדוש ברוך הוא אמר "ידך" – יד אחת). אבל משה נתן "ידיו" – שתי ידיים) (במדבר כז, כג). הרב מרדכי אליהו היה שואל: למה משה הוסיף? רש"י אומר: "עשאו ככלי מלא וגדוש" – משה מילא את יהושע מעבר למה שנדרש. נתן בעין יפה). הרב מרדכי אליהו היה אומר: "זה הרב האמיתי – מי שנותן לתלמיד יותר ממה שצריך, לא פחות."

הרמב"ן (במדבר כז, כ) מפרש: "ונתתה מהודך עליו" – "מהודך" ולא "כל הודך"). חלק מההוד, לא כולו. הרמב"ן מסביר: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא דף עה עמוד א'). לא כל דור יכול לקבל את כל הדור הקודם). וזה בסדר). יהושע הוא "לבנה" – לא כי הוא פחות – אלא כי כל דור ואורו). הלבנה מאירה בלילה – שם היא הכי נחוצה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מביא מדרש יפה (ילקוט שמעוני): "איש אשר רוח בו" – שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד). מרן מסביר: "רוח" כאן אינה רוח הקודש – אלא אינטליגנציה רגשית). יהושע מבין אנשים). הוא יודע לדבר עם לוחם בשפה של לוחם), עם חכם בשפה של חכם), עם ילד בשפה של ילד). זו המנהיגות שמשה ביקש.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שואל שאלה מבנית: פרשת פינחס פותחת באלימות (הריגת זמרי) ומסתיימת בקרבנות (סדר העבודה היומי). מה הקשר? הזוהר (פינחס, דף רלט) אומר: "פינחס זכה לכהונה – ולכן סדר הקרבנות נמסר בפרשתו"). מרן מסביר: בתחילת הפרשה, פינחס מקריב חיים (הורג). בסוף הפרשה – מקריב קרבנות). ההריגה הייתה חד-פעמית). הקרבנות הם "תמיד"). המעבר הוא מקנאות של רגע לעבודת ה' של כל יום.

הרב אליהו עמר מעמיק: התורה מציגה מסלול שלם בפרשה אחת: פינחס – מפקד – בנות צלפחד – יהושע – קרבנות). הרב אליהו עמר מסביר: 1) פינחס – להפסיק את הרע). 2) מפקד – לדעת מי אנחנו). 3) בנות צלפחד – לתקן את המערכת). 4) יהושע – למנות מנהיג). 5) קרבנות – לבנות שגרה). זה סדר שיקום) אחרי משבר: עצירה, הערכה, תיקון, הנהגה, שגרה.

הרמב"ן (במדבר כה, יא) מסביר את הקשר העמוק: "בקנאו את קנאתי" – פינחס כיפר על ישראל. הוא עשה מעשה כפרה), כמו קרבן). לכן מתאים שסדר הקרבנות – שהם סדר הכפרה – יופיע בפרשתו. הרמב"ן מוסיף: המילה "קרבן" מלשון "קרבה") – התקרבות לה'). גם מעשה הקנאות של פינחס היה "קרבן" – מעשה שקירב את ישראל חזרה לה'.

המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ג) מסכם: קנאות בלי עבודה יומיומית – מתפוגגת). עבודה יומיומית בלי קנאות – הופכת למכנית). צריך את שניהם). האש של פינחס ואת השגרה של הקרבנות. התלהבות ואת התמדה). זה הסוד: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" (ויקרא ו, ו) – אש (התלהבות) + תמיד (קביעות) + לא תכבה (לא לוותר).